עשינו זאת. טסנו.
ביום הראשון אני תמיד חושב - אני בסדר.
אבל רק ביום השלישי אני מבינה שלא הייתי בסדר.
אבל אני אהיה.
אני תמיד כזה.
אנחנו כאן בכוונה כדי לספוג השראה. יוֹפִי. שִׂמְחָה.
אנחנו כאן כדי להחזיק ידיים ולחלום.
לא יודע איך להתחיל מחדש אחרי שהעולם השתנה, הרגע הממנו ללכת, מנסה שוב לעטוף את העיר סביבנו. הבלוק הזה, הבלוק הזה, רחוב אחר רחוב החלו חיינו הקודמים להתגלגל.
עוד ועוד דברים מוכרים.
מצאנו את עצמנו עוברים על פני בית החולים שבו ביליתי את כל השעות האלה חדר טיפול נמרץ… מחלקת המיון.
היה חם נורא. נחנו מתחת לעצי הערמונים.
ליד הפסל של האישה הרוכבת על הקוי.
אנחנו עוברים מספסל לספסל מסביב לפארק. מקווה ל-Wi-Fi. להודעה. לתמרור. לכיוון. אבל אנחנו פשוט ממשיכים ללכת.
אני חושב על חסד.
עם כל הצרות מסביב יש עוד יותר הזדמנות להגיע לחסד.
בארבע השנים האחרונות קרה כל כך הרבה.
עם כל צעד - אנחנו מתקרבים לדבר הבא שאנחנו צריכים להתמודד איתו.
הפעולה של להתקדם עם הרגליים שלנו - מניע אותנו קדימה בראש ובלב.
יש את הסיפור הזה מיציאת מצרים.
כאשר אבותיי ברחו ממצרים ובאו על חופי ים האגמון - הם עמדו על שפת המים.
כולם עמדו שם. מה יקרה אחר כך, תהו כולם.
איש אחד, נחשון, צעד קדימה.
הוא התחיל לצעוד למים. הוא הלך לים בעוד המים מכסים את ברכיו. המותניים שלו, החזה שלו. הצוואר שלו. הסנטר שלו.
אומרים שרק כשהמים כיסו את עיניו החלו המים לסגת - להתפצל - ואנו יודעים שאבותינו הלכו דרך הבקע בים כדי להימלט מהמצרים..
הם צעדו באומץ אל עתידם.
בחיינו - בחיינו הקולקטיביים — כשיש שינוי עלינו לצעוד באומץ קדימה אל המים - עלינו לסמוך על כך שכולנו נהיה בסדר.
זה מה שאנחנו עושים היום.
כל צעד. 12,576 צעדים.
לאחר מספר שעות, אחר הצהריים אנחנו עוצרים בחנות ספרים.
אנחנו מכירים ילד כמעט בן חמש.
אנחנו קונים לו מתנה.
שקית המתנה מכוסה בכוכבי לכת.
אנחנו מוצאים בנק של מטריות ורודות.
ליד גינת כלבים.
אנחנו מזמינים שני קפה. אני מוסר שני מטבעות אירו.
מוסרים לנו כוסות נייר ורודות קטנות.
אנחנו יושבים מתחת לשמשיות, בכיסאות שכיבה על החצץ.
אנחנו צופים בכלבים משחקים.
ב 19.00 עדיין די חם.
יש לנו מזל היום.
אנחנו פוגשים שני חברים אהובים לארוחת ערב - ואיכשהו מופיעים שישה כדי להפתיע אותנו.
השמחה מתרבה.
אחרי צחוקים וסיפורים עכשיו חשוך.
עד מחר.
עד מחר.