לאחרונה קראתי פיסה מאיה אנג'לו: היא אמרה שלמרות שהיה לה בית גדול, היא שמרה על חדר מלון בעיר. על שולחן החדר הייתה לה רק חפיסת קלפים, תשבצים ופנקס נייר — ועט. היא הייתה מוציאה את עצמה מהנוחות שלה ומהסחות הדעת שלה והייתה יושבת ומעמידה פנים שהיא משחקת סוליטר - כדי להערים על עצמה לכתוב.

הקריאה הזו הייתה עבורי נחמה עצומה. הנה אני חושב שברגע שאני מנעץ את הדגל שלי בחול ואומר שאני תמיד אהיה מבריק, אני מבטיח שתמיד אגיד משהו ראוי לציון ומשעשע.

כאילו — אבל אני לא תמיד משעשע לגמרי.

The thing that makes me completely nuts is when inspiration comes – I am so afraid that I will lose the thread – so I rush to keyboard or pen and I am writing and writing and writing and pop….I lose the thread or suffer an electronic glitch and lose everything.

But darn! It was a flash and for five or ten seconds I was completely brilliant. Then gone.

Fickle!

What I need is not only a trick to get me to write – but a treat. I need a trick and a treat. I need popcorn balls, candy corn, wax teeth and licorice. And for those days that I feel really dumb I need Smarties.

I will walk down the road in a world gone wild and I will whisper: are you here?

So then a door will open a crack and inspiration will whisper ‘come on in’. אני הולך כמה צעדים ואני מזהה את מראות ה-Funhouse שמניעות אותי ואת ריח הפרחים והאוויר ואני בדרך.

פתאום רעיונות בדלתות וחלונות נפתחים ונסגרים ונפתחים ונסגרים עד להפתעה! דלת נסגרת על האצבע שלי.

עכשיו אני לא יכול להקליד.

בְּסֵדֶר, בְּסֵדֶר, אני אספר לך, ….זה הרגע קרה. הדלת נסגרה, המחשב התקלקל ואיבדתי את כל מה שעבדתי עליו (וזה היה כל כך מצחיק, גַם.) כל כך כעסתי כי עזבנו למילווקי אבל ר' אמרה - תביא את המחשב לאוטו (אבל הייתי בטוח שלעולם לא אחזיר את השרשור...)

וכשעשיתי זאת, הייתי אפילו יותר כועס עליו שהוא צודק.

אבל כמובן ש, כפי שהוא חזה, כשכתבתי את זה בפעם השנייה זה היה טוב יותר.

לעזאזל כפול.

A weird time to think of it but at the time I thought of biblical Jonah – a guy who was sitting in the hot desert sun – and just as he is losing his sanity a palm suddenly grows over his head (sent by the Divine)– shading him from the sun. Of course he is very happy enjoying his shade and enjoys a restful night when then, the next morning a worm comes and eats the plant – it withers and dies.

He is super mad. לעזאזל כפול!

He, according to the story, pleads to God. What did you do to my palm? I was miserable and then I had shade and now it is gone! Why did you do that?

In the story God replies….well Jonah, how very strange that you would be so mad at the loss of a palm that you did not plant or water or grow…..?

(I am not sure I remember the point of the story but it seems odd that I was be happy to suddenly inspired and then madder than mad when it is dashed away.)

But where did the plant come from if not from the “universe” – from the Divine? But what is the source of my inspiration – a well which sparkles and rushes and dances – when it is not hiding and toying with me?

And therefore, who am I to complain and thrash about when a worm comes to eat my inspiration and it withers and dies?

Who am I to complain at all?

במקום זאת, I need to trick myself with crossword and game, teasing the mistress into the dance?

I have been dancing and it is almost time to write. I am thirsty. I look for the lemons,

I am crazy for lemons.

זה כל הקטעים החמוצים האלה. אני אוהב כל אחד ואחד מהם.

כשאני מכינה את הלימונדה שלי אני חוצה אותן לחצי ומיץ אותן לתוך הספל הכי גבוה שלי עם קצת מתוק... חמישה חצאים בסך הכל, ואז מים. הכנתי את הלימונדה שלי בכוונה ובנדיבות (חמישה חצאים רק בשבילי!) ולשתות אותו בכל אביב.

זה לא אני שמגדל את הלימונים האלה, אבל לעזאזל איך אני הולך להשתמש בהם. אני משתוקק להם כשהרוח הרכה מתחילה.

יש ימים שהלימונים במכולת קשים וקליפת עבה. איך אני הולך להכין את הלימונדה שאני אוהב עם לימון מהסוג הזה.? אני צריך שהם יהיו גמישים יותר, ככל שהלימונים הולכים, הם רק צריכים להכין את הלימונדה בלי שום דרמה. הכינו את הלימונדה ותסיימו איתה.

אבל הו, כתבתי רק תוך כדי הכנת הלימונדה שלי. אז הייתי יודע, הייתי יודע לחלוטין שכאשר הפורסיתיה צהובה, אני אעמוד למעלה ולמטה, קופצים פה ושם, מתכוננים למיץ חמישה חצאי מילים, קצת ממותק. ...ותשתה אותו. תאר לעצמך - אני כותב בכוונה ובנדיבות (חמש מילים רק בשבילי!).

עם כתיבה תמיד יש את החתיכות החמוצות והחתיכות הדביקות והאבנים - אף אחד לא רוצה את האבנים במשקה שלו. אבל סיפור טוב כמו לימונדה טובה גורם לך להרגיש קל יותר וגורם לך לרצות להתכווץ.

או שאתה נשאר לקליפות והחמצמצות והגדילים המושלכים ובהסתכלות עליהם הצידה אתה יכול לכתוב משהו מפורק. ... הייקו, אוּלַי.?

אני מפטפטת ומקשקשת על הטפח שלי על הטייפ שלי ואני שרה על היום שבו המילים נעלמו.

ואיך החזרתי אותם,

ואיך זה כאב לי שהוא ידע כך, כך…..

הרבה עליי.

אני צריך מלון בעיר עם חפיסת קלפים ושלושה לימונים והכוס הכי גבוהה שלי.

להערים על עצמי לעשות את הדבר.

אני צריך כף יד שתצל אותי כדי שאדע שמי שגידל את הדקל שאולי יאכל אותו מחר - הוא אותו אחד שנתן לי את המילים.

והלימונים. תמיד הלימונים עם חתיכותיהם החמוצות והזרעים והדביקות שלהם וקליפתם.

להסתבך עם לימון, אולי תיקח רגע לחשוב על זה,

שמעתי שהם יכולים להיות הפכפכים.