לפני שנים רבות במהלך כריתה דרמטולוגית אנחנו, במשפחה שלנו, נודע שננסי סינטרה יכולה להיות קשורה להליכים כירורגיים.

בזמן, הרופא, אקסצנטרי בן 70 ומשהו, אהב להאזין למוזיקה שלו - בקול רם - בעודו מחזיק אזמל. כך, "יין קיץ" ו"המגפיים האלה נוצרו עבור Walkin", שירי ננסי סינטרה האהובים בעבר מילדותי, קיבל משמעות חדשה, מעורב Tylenol, גָזָה, גם – אתה יכול לדמיין.

האסוציאציה הזו כל כך מגוחכת - שאנחנו לא יכולים לשמוע את השירים האלה בלי להציץ אחד בשני ולעווה את פניהם.

זה סוג של PTSD בטעם שיר פופ.

אז אני ונעלי הספורט האורטופדיות שלי - אני לא כל כך מגניב היום — יצא אחרי ארוחת בוקר מוקדמת.

אני חושב שתקופת מגיפת הקורונה הקטן את הראש שלי.

או שהלב שלי קטן יותר.

ולצאת החוצה שוב לוקח קצת עומס.

Not far from here is a street market I love.

It’s only on Friday mornings.

Again — it’s so very hot. Sun so very bright.

And I walked.

And walked.

Quando sono arrivata – when I arrived – I could smellorigano/אורגנו.

I heard some guys —ragazzi — callingFragole, Fragole — strawberries.

For there were so many.

And housewares and dresses and shoes — so many sandals.

And handbags.Borse.

Because it is summertime guys were callinglino, puro Lino — pure linen — the best way to live in the heat.

There were cabbages and early tomatoes and apricots – and zucchini blossoms.

I feel joy.

The person who I was — who explored. Who adventured.

I feel her.

I woke to this day just to hear these words around me.

To be in this light.

To see the little birds – the canarini וה parochetti – כנריות ותוכים — בכלובים קטנים, מחכה שיביאו אותך לביתך כדי לעודד אותך.

אני רואהחצאית כותנה.  וִיוֹלָה. חצאית כותנה סגולה. Scelgo.  אני בוחר. אולי אני אתחרט על זה אחר כך אבל לעת עתה... אני מנהל משא ומתן והמשא ומתן משמח אותי.

אני מחפש כובע קש רחב שוליים - אבל אין כזה שמתאים לי.

אני מתחיל בחזרה... לוקח את הדרך הארוכה מסביב.

לעצור בחנות – אני רוכש ליטרים שלמים, צ'יפס (עם רוסמאריו!), ומוגבל. – (משהו שפותח בקבוק – לפתוח בקבוק).   

I feel joy.

הישן הזה, שמחה ישנה.

אתמול בערב הלכנו להתכנסות נוספת. על הדשא היו כדורים לבנים ויפים.

היו אנשים שאני מכיר די טוב וחלקם אני כמעט ולא מכיר - או בכלל.

לפני המגיפה הלכתי למסיבת בית כאן במילאנו. קירות הבית היו אפורים יפהפיים.האפור, איזה אפור!   

כשחזרנו הביתה בחרנו אפור נהדר לקירות שלנו.

אפור כנף שחף, למעשה.

אבל אתמול בלילה כשראיתי את בעלת הבית - מהמסיבה ההיא - נזכרתי בקירות האפורים היפים שלה - ואיך היא נתנה לי השראה.

אז ניגשתי אליה. היא קיבלה את פני בחום מה שהפתיע אותי.

כפי שציינתי, פגשתי אותה רק פעם אחת.

ואז - אמרתי לה שקיבלתי השראה מהקירות האפורים שלה.

אני יודע - זה קצת מביך אבל היי, מעולם לא חשבתי שאי פעם אראה אותה שוב.

היא כל כך הופתעה ממה שאמרתי -

ואז מה שהיא אמרה הפתיע אותי עוד יותר.

היא אמרה את זה - בשנתיים וחצי האחרונות היא מאזינה לפודקאסט שלי נושמת כוכבים וזהנתתי לה השראה.

לַחֲכוֹת, מה?  מה קורה? - מה קורה?

אני די בטוח שעיני התמלאו דמעות.

רק אז, ה-DJ ניגן את 'These Boots Were Made for Walkin' - מאת ננסי סינטרה.

קדוש לעזאזל.  מה לעזאזל.

זה אולי לא אומר לך כלום חוץ מאשר לי - זה היה התכנסות של חוויות. של עולמות שמתקפלים על עצמם.

אני גם רוצה להגיד את זה היום, כשהלכתי בשוק החם בשעות המוקדמות הבנתי שיש כל כך הרבה אור בעולם, גם אם מרגיש שאין.

וכשזה הולך, זה יכול לחזור.

וזה יהיה.

ולפתע, האור הולך. נעלם.בֶּאֱמֶת.  באמת. (באמת)

במובן מאליו, כשסיפור משעמם או לא מרגיש משפיע לפעמים המחבר ירגישאהבה ממבט ראשון... ברק של ברק.

במקרה הזה, קורה בדיוק ההפך.

יש לנו הפסקה פתאומית.

אני מפסיק לכתוב, להוציא ספר.

אני נח. אין מה לעשות.בוה.

אני חושב על סיפורים אחרים... סיפור מוזיקלי שבו הכוח יוצא והנרטיב משתנה.

חברים מתאספים בחושך.

חבר יקר אובד פתאום.

יכול להיות שיש כל כך הרבה אור — אבל כרגע זה לא במלון שלי, או באזור שלי.

אחרי שעתיים אני אוסף את התיק שלי, ספר ותחטט דרך החושך אל מדרגות החירום. אני יורד.

חדר המדרגות חשוך. אפור.אפור. איזה אפור!

הבחור בדלפק הקבלה מסתכל עליי, לחוץ בבירור.

"אלורה", אני מתחיל…

ואז אני ממשיך באנגלית.

"אז איך הולך?"

"בכנות סינורה, אין מה לעשות. כל הבלוק בחוץ.

הם צריכים לחפור בשביל זה אבל הכל תלוי מתי הם מתחילים לחפור".

"אין מה לעשות".

אז אני מחליט לקחת את הספר שלי לפארק.

“בהצלחה!” – בהצלחה — אני קורא לו בדרכי החוצה מהדלת.

“טִיחַ!” – הוא מגיב, צוחק.

בשעה כמעט 18.00 הגיע הזמן לקפה בכל מקרה.

ליד המטריה הוורודה אני מזמיןקפה, לְהַכפִּיל.   

זה עשוי להיות לילה ארוך.

אני מסתכל למטה בספר שלי ורואה את הדברים הבאים:

“אל תפחד; אי אפשר לקחת מאיתנו את גורלנו; זה מתנה "

"אל תפחד; אי אפשר לקחת מאיתנו את גורלנו; זה מתנה."