אז…לכן…הגענו.

הגענו.

היום הוא יום נומרו 6.

כשנגיע, בתחילה, הייתי בטוח, בטוח לגמרי שהייתי בסדר. אני בסדר. אני מתפקד. ישנתי (מעט) על המטוס…לכן…בסדר גמור. לקחנו MyTaxi מ-MXP לדירה שלנו ב-Navigli (תעלות) מָחוֹז. מצאנו את הדירה. פתחנו את הדלת.

אפל. מסריח מסיגריות.

אני אצטרך להסתגל, חשבתי. הבא חשבתי:

מה לעזאזל עשינו? (או WTAF אם אתה רוצה שאשתמש בביטוי המלא שלי בשפה שלנו…)

אנחנו נחיה כאן עבור רבים, הרבה חודשים…אני רק צריך להתאים.

לְהַתְאִים.

אז הדבר הראשון שעשיתי היה לשכב. אני צריך לנשום, חשבתי. זה הולך להיות בסדר. אני רק צריך לנשום. (חוזר על כך שיש עשן בכל מקום….אנחנו פותחים את החלונות כדי שאוכל לנסות לנשום).

R פורק את האריזה. אני נושם. זה הולך להיות בסדר. אני יודע את זה.

עזבנו את ביתנו וחברים ומשפחה וילדים…וזה הולך להיות בסדר. הפאניקה חלפה. אני מתחיל לפרוק. אנחנו הולכים ברחוב…להשיג כמה מצרכים. אני חושב שאני מכין אטריות….אני לא בטוח.

אני מופתע מאיך שאני מרגיש. לא מעוגן. אבל אז אני חושב שזה סופר חשוב להרגיש אבוד כדי שאוכל להרגיש שנמצא שוב. אני רוצה לשלוח את זה לעצמי שוב ושוב - להרגיש אבוד בכוונה כדי שתוכל למצוא אותך טוב יותר. הרגישו אבודים בכוונה כדי שתוכלו למצוא אתכם טוב יותר.

אני מרגיש אבוד - אבל אולי אפשר למצוא אותי טוב יותר.

(סימן של אוון הנסן היקר "ימצאו אותך" ).

זה היה היום הראשון.

למרות שהבטחתי לעצמי…הבטחתי שאזכור את היום הראשון - כשהתעוררתי ליום השני גיליתי שאני יכול לחשוב טוב יותר. מנות - כן. אני יכול לעשות את זה. כן. מדיח כלים. ואו! אני יודע איך להשתמש בו. שלוש - מכונת כביסה, ללא מייבש. אתה צריך לשפוך מים עם כד כדי שזה יעבוד. אבל היי - אני יכול לעשות את זה. (דבר פפ אל עצמי). שרדתי את בית הספר התיכון אז אני יכול לעשות את זה גם.

הלכנו למאפייה מדהימה ללא גלוטן, GluFree, בדרך לעבודה של ר. מתחיל להרגיש נורמלי. הליכה בחוץ, נוֹרמָלִי. אוויר לנשימה, נוֹרמָלִי.

ר מציע שנקנה כמה ווים. קומקום תה. מרגיש יותר נורמלי.

יום שלוש. רוב היום מוקדש להורדת אפליקציות וצפייה במפות - והגדרת טכנולוגיה לחלל ולמקום החדשים שלנו. שעות על גבי שעות חולפות. אני פונה לר' ואומר לו "אתה מבין שבעוד עשר שנים לא נוכל להבין כלום מזה, תקין?"

הוא מחייך. (תראה אותנו מתנהגים כרגיל.)

ופתאום זה היום שהוא הולך לעבודה. אני הולך איתו. מגפי הצ'לסי שלי מחליקים מחליקים על האבנים. אני הולך אחורה. אני מחליק אבל אני לא נופל.

It is not until I change into my grey velvet combat boots that I feel solid. I stop at paint stores and look in the window. I purchase a light bulb. I find the Tintoria Lavanderia. The woman takes his shirts….היא אומרת: “domani” — tomorrow.

This is what I am thinking….domani. Tomorrow.

Tomorrow I will discover something else. It is “tomorrow” when I google how to use an espresso pot on the stove. I learn that the best espresso is made in a three-euro aluminum pot. Nothing fancy. Mmm. The second time I make it I offer it to my landlord. He approves.

I am already a better person than I was when I arrived. ואו. I also learn that when amazon.it delivers it is not an exact delivery date — it is merely a suggestion. ייתכן שאפוטרופוס הבניין יהיה בחצר ("mi trovo in cortile" - זה מה שהסימן עשוי לומר). כשמישהו אמור לחתום על מסמך ממשלתי והוא לא, גם…פשוט תישאר רגוע. תראה איך אני מסתגל?

עכשיו היום השישי. לא, לא עשינו טעות. זהו שיעור. אנחנו לומדים את זה. שולחת את זה לעצמי. במוח שלי. שוב ושוב. מצאנו מוזיאון שאהבתי. הלכתי קילומטרים קילומטרים ויש לי ציפיות עכשיו. וקומקום תה. שליחת amazon.it הראשונה הגיעה והאפוטרופוס הנהן לעברי. הוזמנו לארוחת ערב בשבת…יש לנו כרטיסים לראות כמה שאגאלים ביום ראשון.

כשקניתי שוקולד בשוק עבור אלה נשיקות דמאס, הרגשתי את עצמי מחייכת. כל כך מדהים.

ימצאו אותי.