לפני 11 שנים התכוננו לצאת מהבית לסדר הראשון בביתה של ג'יין.

ראס בדיוק סיים את כיסוח הדשא, השולחן שלנו היה ערוך עם חרסינה וקריסטל לערב הבא בביתנו.

שמעתי צליל פצפוץ מהמטבח.

ידעתי שאני לא מבשל באותו ערב... אז כשנכנסתי למטבח ראיתי כמטר של עשן מתפתל בתקרה מעל הדלת למוסך. יצאתי החוצה ומצאתי את הקיר בין הבית למוסך בוער.

מהרהר חושב שאני, זרקתי את הסודה שלי על הקיר.

ואז חשבתי - הו לא, אני צריך להתקשר למכבי האש.

ואז חשבתי - הו לא, אם אתקשר אליהם שלא לצורך אז הם יקנסו אותי $1000.

אבל אז חשבתי... אוי לא, הבית שלי בוער, עדיף לי להתקשר אליהם.

רצתי בחזרה לתוך הבית בצעקות - כולם יצאו! הבית עולה באש!

כולם ברחו — אפילו ובעיקר הכלב. (כלב חכם.)

הרמתי את הטלפון וחייגתי 911.

אמרתי להם “כאן לסלי קופ (כתובת זו) — הבית שלי בוער ואני לא צוחק.”

תפסתי את הטלפון שלי, מפתחות המכונית שלי וברחתי לעבר האש כי חשבתי לעצמי - אם אני אהיה בלי בית אהיה ארור אם לא תהיה לי מכונית. אז, אני וה-IQ הגבוה שלי רצנו לתוך האש כדי להחזיר את המכונית שלי. כי זה מה שאדם סופר חכם עושה, תקין? הם רצים לעבר אש?

עד שהורדתי את המכונית במורד שביל הגישה עשן שחור הגיע מבעד לחלונות בקומה השנייה. אז שם היינו, על הדשא שלנו, למרבה המזל כולם ביחד, לראות את הבית שלנו נשרף.

האדם הראשון שהתקשרתי אליו היה אמי בקליפורניה. “אמא...חברת האזעקה תנסה להשיג אותך להגיד לך שהבית בוער ושאנחנו לא עונים לטלפון. אנחנו בסדר, אל תדאג.”

הַבָּא, התקשרתי לחברת הביטוח של בעלי הבית כדי לומר להם שהבית בוער. הם לא האמינו לי.

עד עכשיו הגיעו הכבאים. כשהם רצו על פנינו במעלה הגבעה לכיוון המוסך צעקתי - “אל תעלה לשם! המכונית עומדת להתפוצץ!!!”

לאחר מכן, הגבוה הזה, נאה, סוג (כן, הם באמת כאלה) צעיר הסתובב ואמר לי...”גְבִירתִי”, הוא אמר, “אתה צופה ביותר מדי סרטים - מכוניות לא מתפוצצות.”

וכך, לאחר זמן כבתה האש. איבדנו אחוז לא מבוטל מהבית והיינו צריכים לבסס ולבנות מחדש.

הכנסנו את הילדים למכונית והלכנו לארוחת ערב אצל ג'יין... באיחור של שעתיים.

הגענו... נראים מזועזעים ומדיפים ריח של עשן.
והכל היה בסדר. היינו בסדר.

היו לנו כמה סיוטים אחר כך אבל שום דבר שקצת אלכוהול לא סידר בסופו של דבר - להורים.

וכך... הציעו לנו, בצורה מוזרה, הזדמנות להתחיל מחדש. עם הבית שלנו כמובן... אבל גם כמשפחה.

כשהגענו למקום בו היינו אמורים לגור בתשעה עשר החודשים הבאים, כל שלושת הילדים הגדלים נערמו לחדר שינה אחד קטן. הבכור עמד להתחיל בתיכון אבל עבור כולם הם מצאו נחמה אחד בשני. הם היו כמו וונדי, ג'ון ומייקל בפיטר פן... כולם בחדר הילדים עם ננה (הכלבה שלנו ליידי) לשמור עליהם.

אפילו בדקתי את החלון בלילה כדי לראות אם פיטר פן יטוס פנימה... אבל בכנות, לאחר השריפה, Never Never Land היה רחוק מאוד מהם.

אז דבר אחד שקרה אחרי השריפה... במשך זמן רב נאלצתי לוותר על האהבה שלי לאוכל ברביקיו. מְטוּפָּשׁ, PTSD מעצבן.

כל פעם שניסיתי לאכול את זה, התחלתי לבכות.

יש, כפי שאתה ודאי יודע, מיוחדים מסוימים של עשבי ערבה ועצי מחט אשר זקוקים לאש כדי להיות מסוגלים לשחרר את הזרעים שלהם ולהתחדש. הספק הנורא של שריפות יער הוא גם זרז לצמיחה חדשה.

זה גם נכון שצריך לקצץ ורדים כדי שיוכלו לצמוח יפה יותר.

אז...יש את הרעיון הזה של TsimTsum. TsimTsum מספר סיפור שלפני שה' ברא את העולם, הם שמו לב שהם מילאו כל חלל ביקום. איך אפשר ליצור משהו חדש... כמו עולם (!)...אם הם מילאו כל חלל?

אז...אלוקים הבין שהם צריכים אפוא להתכווץ לחלל קטן יותר. עמוק בפנים... להקטין את עצמם כדי לפנות מקום למשהו חדש להיווצר. אז זה מה שקרה וככה יש לנו עולם עכשיו.

הנה השפשוף: כמו האש והורדים...יש משהו בלהקטין את עצמנו כדי שנוכל ליצור משהו חדש...לפנות מקום למשהו בחיינו, בליבנו ובנפשנו. גם כשהקיץ עובר לסתיו, מוהל העץ נע מהענפים החיצוניים, מתכווץ לתוך תא המטען והליבה... נסוג באופן טבעי. כמובן, בתגובה להתכווצות המוהל, העלים נותרים ללא תזונה והם... נושרים. הם קמלים ומתייבשים והעץ...שיעור מרהיב של עץ... נותן להם ללכת.

והם שחררו.

אז זה בתוך עצמנו. כשהקיץ עובר לסתיו, זה נורמלי להתכווץ קצת, לעשות את עצמנו קטנים יותר, לשחרר. כאן, יש לנו את הימים הקדושים של ראש השנה ויום כיפור שמזכירים לנו להעריך מחדש את מי היינו כאנשים... ולהשליך את מה שלא נחוץ או שאינו משרת אותנו...

אנחנו מכווצים את עצמנו ומשחררים.

הצעיר שלנו הזכיר לי שבכל חורף בנוף החשוף הדליל שלו, אני שוכח את השפע של האביב. אני רק מסתגל, אני מניח, אל העקרות.

אני פשוט - להתאים.

אני שוכח מהאור ומהרוח - כמה ריחני הופך להיות האוויר והאדמה ואיך מרגש את המראה של זרעים ירוקים חדשים שמבצבצים דרך האדמה השחורה.

אני שוכח כמה זה יפה לראות התחדשות - ולהתחדש.
אני חסר נשימה כל שנה.

יש אמירה: האביב בא אחרי הגשם.
אבל אתה יודע... האביב מגיע גם - אחרי השריפה.
והו, הורדים, הוורדים... ככל שתגזום אותם כך הם פורחים יותר יפה.

כמו בעונות העולם, זה בליבנו... לקצץ את עצמנו, להתקשר, לסגת בזמנים מסוימים... כדי להחזיר את האנרגיה שלנו, כדי לפנות מקום לבריאה... אנחנו למעשה משקפים את האלוהי ביותר.
אולי אנחנו, להזכיר לעצמנו שבזמן שאנו נמצאים בתקופה בחיינו של גזירה, בוער... שצמיחה חדשה תבוא בעקבותיו. שהכל לא רע - זה יכול להיות משהו טוב.

זה יכול להיות נחמה.

נוחות שילדים יחלקו חדר קטן כדי להיות קרובים יותר אחד לשני....
נחמה שאחרי פרק זמן ישתחררו זרעים ויכולים להתחדש.
נחמה שהמוהל יעלה שוב ויזין מסביב.
והו, הוורדים... הוורדים!