חזרתי.
חזרתי.
זה לא נראה לי נורמלי ללכת ברחובות מילאנו בידיים ריקות. אז בקצרה נכנסתי ל-PAM בשביל אספקה. נכנסתי לדלת הלא נכונה…אזעקות מתלקחות. זה היה אני - זה היה אני, אני מסביר לשומר. (ג'ט לג לעזאזל).
הוא הנהן בראשו ואמר לי לא לדאוג. אל תדאג.
אני תופס לא אחד אלא ארבעה פחיות פולנטה, כמה יורו שוקולד לחנוכה, פיסטוקים ולמסור את המזומנים שלי. אה, נוֹרמָלִי. אני מרגיש נורמלי עכשיו, מניח את התיק השחור והכבד שלי על הכתף שלי. אני כבד בצד אחד, ללכת על אבני הרחוב.
זה נורמלי.
אני רושם לעצמי הערה נפשית…האם אני צריך אסקרול? פירות יער? יותר מקפה - עוד קפה? רגע - אין לי דירה. אין לי מטבח. יש לי חדר במלון, מזוודה ריקה ברובה (חוץ מעכשיו לפולנטה – הא!) והזדמנות.
הזדמנות לחזור הביתה שוב.
אני עוצר לתוך המקומות הישנים שלי. את פניי מברך "חזרת! חזרת!"ומחבק. וגם - "איפה המקל שלך?"
אני מחייך ואומר לאנשים ש"יש לי צד חדש - יש לי ירך חדשה. טִיטָן!"
השנה איבדתי עצם — ומפרק. איבדתי חלק מהאידיאליזם שלי. הפסדתי יותר. רכשתי טיטניום. קיבלתי סוג של מיקוד. כלה. (אני חמות!) הרווחתי יותר. עצמתי את עיניי והתעוררתי — מוצא את עצמי צף בחלק אחר של הנהר.
מאז שנעלמתי - וזה לא כל כך הרבה זמן - לאחת יש תינוק בן שנה והיא בהריון השני בחודש השביעי. וואו. יש מיליון יותר מסעדות יפניות והמבורגר מאשר כשעזבנו. באמת מיליון. המגמה מזעזעת. (לדעתי). ברצינות, מה הקשר לצפון איטלקים ולסושי — והמבורגרים?
אז עכשיו אני הולך ברחוב מרוצה מכך שהשפה שלי חוזרת. אני מדבר לעצמי באיטלקית בזמן שאני הולך. לא יוצא דופן עבורי ללכת ולדבר אל עצמי בשפה אחרת…אבל בדרך כלל השפה הזו היא הונאה עצמית.
אנחנו אוכלים ארוחת ערב עם חברים. וסמוך לחצות - חצות - אנחנו על #10 חַשְׁמַלִית, האהוב עליי עם העץ הישן והמלוטש שלו, לכיוון חזרה.
כשהגיע הזמן שלי לעזוב את העולם הזה…אני רוצה שיאספו אותי מלאכים על א #10 חשמלית ולנסוע בה בשמים, דרך הנצח.