(זה גם התמליל של הפודקאסט נושמת כוכבים - פרק 31)

There is a moon in the evening sky. Around it – many clouds. A storm has just passed. It is stunning. זה, למעשה, the reflection of the moon on the clouds that makes it look thus.

זה was quite a storm.

It was a few days before my first surgery that I happened to read that you don’t get the transformation unless you go into the Underworld. But we will talk more about that later.

I beg your indulgence as I share this story.

And so it was that as I was wheeled into the operating room for a second surgery — that I recounted this to R, saying…I’m on my way to the Underworld.

To my friends in Italia: I am sorry I didn’t tell you when we were together in June. אני מצטער שלא סיפרתי לך שבדיוק אובחנתי עם מלנומה... בפעם השלישית.

אם רק מילים היו נושאות כל מיני קסמים, הייתי כותב את עצמי בחזרה לכוח. אבל עכשיו, כשאני יכול להקליד שוב - זה מה שאני מנסה לעשות.

עברתי ניתוח מלנומה רגיל, כלומר כריתה רחבה - ריבוע של 4.5 אינץ' של הגב העליון שלי, וביופסיה של צומת זקיף של בית השחי שלי. עברתי את אותו סוג של דבר - בעבר — על הרגל שלי, ב 1998, ב-1994. חשבתי שסיימתי - פרק סגור.

חשבתי שאני יודע למה לצפות. השיעור:  הגורל יפתיע אותך.

זה היה פחות משבוע לאחר הניתוח הראשון, בתחילת יולי, כשהיה לי פתאום כאב בלתי ניתן לניהול, אובדן השימוש בזרוע השמאלית שלי, מפתחת חום, שידעתי שאני בצרות.

עם "T" גדול.

במסגרת מסע של גיבור, הגיבור מקבל טלפון. שיחה שהם מתעלמים ממנה ואז שוב שיחה.

קיבלתי אבחנה. תחושה שהחיים שלי משתנים באופן דרמטי. התרחקתי מהקריירה שלי בת כמעט ארבעה עשורים. למעשה לא היה אשף אפור גדול שדפק בדלת שלי כדי להזהיר אותי מפני שינוי — אבל זה הרגיש כאילו יש. לי המסר נראה מאוד ברור.

אז עכשיו - פחות משבוע לאחר הניתוח הראשון אנחנו במיון. הוא עמוס בחולי קוביד, הֲקָאָה, מתלונן. אני "ברור" לא חולה כמו שכולם נראים.

אחרי שעתיים, I begin to doubt myself. I am imagining that perhaps I am imagining my symptoms. I go home. Yes my incision feels hot. Yes I know I am not ok. But the emergency staff seems to think I am fine.

Now we arrive home. R hands me the thermometer. We are surely going back to the hospital soon, הוא אומר. Let’s monitor your temperature all night, he says. By 4 am it’s back to almost 102 degrees Fahrenheit. I’m in so much pain, despite opiates. The dog gets us out of bed, wanting to be walked. By dawn I am sitting on the couch, holding my head, shaking it.

We have to go, אני אומר. I’m in trouble.

We get to the hospital just after 5 אני.

הם לוקחים אותי מיד הפעם - הם עושים בדיקות דם. התוצאות חוזרות מהר מאוד. כל סמני הדם מצביעים על זיהום חמור.

ככל שהשעות מתארכות אני לא מגיב לאנטיביוטיקה. הרופאים משתמשים בגדול, אנטיביוטיקה מפחידה - כמו פטישים. אין להם שום השפעה.

יש שבעה שקיות IV תלויות מעלי. הכל מזרים דברים למערכת שלי.

זה נראה מטורף — כלום לא עובד.

עכשיו... זה אמצע הלילה ההוא.

החום שלי הוא מעל 103. אני ממש מתחנן מהאחות שתעזור לי.

האיברים שלי מתחילים להיות מושפעים.

לחץ הדם יורד ל 69/49.

ברמה אחת אני יודע מה קורה ובכל זאת זה לא נראה אמיתי שזה קורה.

איך יכולתי להיות ספיגה?

הרופאים מחליטים שאני צריך ניתוח חירום. ועכשיו אני אומר את זה. כשהם מגלגלים את מיטתי במסדרון, אני אומר ל-R...אני בדרך לעולם התחתון.

בניתוח פותחים לי את החתך.

שלושה ליטר של תמיסת מלח ומכונת שטיפה בלחץ פועם זה מה שנדרש כדי לנקות את הפצע שלי.

התושב, לברך את ליבה, מתפארת בפניי על כך מאוחר יותר אחר הצהריים... יחד עם פרטים נוספים מהניתוח שלי שהרשימו את תחושת ההתרגשות המוזרה שלה... שלא אחלוק כאן.

היא גאה באופן מוזר במה שהיא ראתה. בבית חולים להוראה אני מקרה מבחן, אחרי הכל.

וואי.

היא אולי גאה - אבל אני - קהה ובהלם.

It is after the surgery — after more time a whole other day — that my body begins to respond to antibiotics. That my organs begin to respond. I am climbing back.

It is not until after — that we understand the full extent of what had happened.

Necrotizing fasciitis, הם אומרים.

In the hero’s journey I have faced the dragon.

But I still have to pick my way back through the mountains to return home.

To return to myself.

Spoiler alert: I am far from myself.

They install on my upper back a wound vacuum. Negative pressure therapy to encourage large wounds to heal. They tell me I will be attached to the wound vac for almost two months. I try to absorb this information. I start to cry.

So now I am going to be a cyborg, אני חושב.

A “Borg”.

If you know the cultural reference, you will understand when I say: “resistance is futile”.

Now I am home – it is three weeks later and I am three weeks along in my wound vac treatment. A wound nurse checks and changes the vacuum dressing three times a week.

So let’s check in on our little hero. She battled the monsters. She climbed out of the belly of the whale, escaped the flying monkeys.

How is she doing?

Well – she is referring to herself in the third person.

She is getting a little stronger every day.

Bouncing back is a whole thing, ככל הנראה.

Technically the storm has passed but the moon still has some clouds. The edges of the clouds are so shiny – reflected by the moon.

So there is definitely that. קצת יופי — אני אקח את זה.

כאשר מכשיר או מכשיר אלקטרוני אינם פועלים היטב, אנו מנתקים אותו.

אנו מאתחלים.

חשבתי שאני עובד בסדר אבל מישהו חשב שאני צריך לאתחל.

ועכשיו אני רק מחכה שכל המערכות יתחילו לעבוד שוב.

אם אתה יודע על 'התנתקות', פעולת הנפילה, הפעולה שמתרחשת לאחר השיא, אחרי שהגיבור ילחם בדרקון - אז תבין שאני בהפרדה. שחרור פירושו ממש 'להתיר את הקשרים'. אם אתה מכיר אותי אישית, אתה יודע שאני אחד שמתיר קשרים.

אז בשמחה רבה אני מזהה שאני נמצא בחלק של הנרטיב שמתפתל.

Perhaps my story will help you if sudden change has come into your life – change you neither expected nor wanted – and the only way forward is forward.

Because there is no other choice. There literally is no other choice than to adjust.

As I said at the beginning — you don’t get the transformation without a journey to the Underworld.

I am lucky to have returned. I am fortunate to have the opportunity to untie the knots.

Now I wait and process everything and watch the direction of the winds.

And that is all.

I am still here to tell the tale.