הפעם הראשונה שראיתי Cirque du Soleil הייתה בלוס אנג'לס, 1987. כאשר הצלילים הראשונים של קלרינט החלו והאורות נדלק, המבצעים לבשו מסכות של העם עתיק יפה עם פנים תמימות, אפים אדים, לסתות, סנטרים ומשקפיים כפולים. הם מוגזמים בטן ותחתית–ודידה על לעשות את מה שאנשים רגילים עושים: רכיבה על האופניים הרעועים השבורים, נאבק מתחת לצקים של תפוחי אדמה; איסוף חלב ולחם . . .ונשימה. הם היו צנועים, ארה"ב, חרוץ ויפה.

Awkward, מכוער, התנפץ על ידי חיים, ובכל זאת עדיין הולך קדימה. הייתי כל כך נרגש מיפים השבור שהתחלתי לבכות.

לפתע ערפל, ענן בא השלב-ויפה, אנשים צנועים מכוערים הפכו מוגזים, צבעוני, אדם אחד קסום עם צבע וכשרון לא ייאמן כמו שמעולם לא ראיתי, שהם המשיכו לשתף איתנו-הקהל-לשעות הבאות.

כל רגע היה מרהיב.

בשבילי, ההשתתפות באירוע זה הייתה חיים משתנים. חשבתי לעצמי, בפעם הראשונה בחיי, כאן אנשים שחושבים כמוני.

לאחר מכן, ערפל פעם התגלגל שוב על הבמה, ובדיוק באותה פתאומיות, הנוצץ, מבצעים קסומים הפכו, שוב, שבור, הפגיע וחסר הייחוד. הייתי המום.

אין ספק שזה גרם לכך שהם–שלנו.

בתוך כל אחד מאתנו במביך שלנו, ייחוד, האני ארצי יש קסם מפתיע. גורם לך לחשוב, תקין?

אני לא מדבר כאן על כתב בעיתון נע הליכות צץ לתוך תא טלפון ולא של בחור בעניבת פרפר יוצא מקופסא המשטרה כחולה (אתה יודע שזה יותר גדול מבפנים, תקין?)

אני מתכוון שכל אחד מאתנו במבוכה שלנו וכיעור, המגוחך שלנו, פחד, יש עצמי בלתי נסלח ... קסם נפלא בתוך. יפה, דברים נפלאים, נוצצים ... וכל מאלוהי.

אז בפרק האחרון של ספר בראשית, אנו רואים את משה בסוף חייו. הוא בעצם בהוספיס. הוא מתחיל פרק זה על ידי הורה לבני ישראל בשלושה אירועים מרכזיים שבו הם לא בדיוק מתנהגים את הפוטנציאל שלהם. הוא נזכר בפעם שהוא שלח את המרגלים להסתכל על ארץ כנען, הפחדים שלהם לקחת את אדמות חדשות, וחוסר האומץ בסכסוך שלהם. כל האזורים שבתוכה בני ישראל נפלו קצרות — חוסר האמון שלהם, אומץ ואמונה.

יכולתי לנחש שמשה אולי מרגישה בושה שלו ומבוכה על לא להיות מסוגל להיכנס לארץ כנען, בגלל הבולט של הרוק ב Mer'i.

הוא גם היה פגיע. משה היה ילד בסל, צפה בנילוס…מחכה להיאסף על ידי נסיכה…הביא לחיים-אז טעות. הוא היה כל הכעס, אִימְפּוּלְסִיבִיוּת, הוגלה מביתו–בחור צעיר שבור עם סנדלים מרופטים משתרכים דרך חול. מסתכל למטה, מתבייש. לאחר מכן, הוא מרים את הראש ורואה את להבות בוש. פתאום נשמתו היא בלהבות, עיניו הנוצצות. זה היה כאילו הוא קפץ לתוך תא טלפון או נכנס לTARDIS והוא הפך.

משה נשם באלוהים והוא נשם את כוכבים.

עם ישראל ואחרי עיניים נוצצות אלה ממצרים. אלוהים סיפק עמוד אש כדי לשמור על נפשם בלהבות בלילה וכשהזמנים היו כהה וערפל כדי להגן על הסרבול הפגיע הצנוע שלהם כפי שהם הופכים לאני הקסום שלהם . . . כדי לשמור אותם למחסה מהעולם–שרק לא מבין.

עכשיו, למשה, אחרי חיים שלמים של עוזר להפיח רוח חיים ביצור החי שהפך את העם היהודי, הקסם שלו דוהה–מהתחלה צנועה לסוף צנוע. הוא יכול אף פעם לא ממש מגיע לארץ כנען.

הוא עזב להציץ על ההר, נשאר לבד עם אנושיותו.

אבל אני מאמין שזה אפשרי, כי על ידי הבאת תשומת לב לאנושיות מושלמת שלהם–כשהוא היה, בבושה שלו, לא תוכל לחצות את קו הסיום, כביכול, משה מעביר את המסר שכולנו חולק: שאנחנו לא מושלמים, מביך, מפחד. אנחנו המכוערים, אנשים צנועים שנשאו לחם . . . עם משקפי הבקבוק הקולה שלנו, הלסתות שלנו, צלקות על הגוף שלנו ואת לבם של יותר מדי עבודה קשה ויותר מדי אכזבה.

האם לא כולנו צף בין קני הסוף, בדרך זו או אחרת, בסלים, בתקווה להיות הרים?

על ידי מדגיש מחדליהם, אי -Moses-הכישלונות שלנו אומרים, "אני אחד מכם."

שלו הוא פנים רגילים עם עיניים נוצצות. ועכשיו, כמסיים את חייו, קצת יותר רגיל.

הערפל חוזר לבמה והוא שוב איש עם אף אדום ובולבוסי בטן גדולה דיווש רעוע, אופניים השבורים.

אנחנו–כל אחד מאיתנו-הם האנשים מעוותים. בעוד אנו חיים, לאורך זמן, כמו היהודים שנדדו בחום ובחול לשני דורות בענן וFire- אנו הופכים מסיכה-כל אחד מאתנו, במהלך החיים הרגילים שלנו, לגדול זרע של לא נודע, ובל יתואר.

אנחנו לא, כל אחד מאתנו, מודע בהכרח של קסם משלנו. אם אנחנו לא, אולי אנחנו צריכים לסמוך קצת יותר שזה שם ואנחנו צריכים לזכור שהוא נמצא באחרים.

אם אנחנו לא נותנים לאף אחד לראות את זה–זה נס, אחד ועוד אחד שווה שלוש-נס, המבעבע מamazingness ....

למיטב ידיעתי, שם עדיין לא היה משה אחר. אני באופן אישי לא מכיר אף אחד שלובש גלימה אדומה או יכול לנסוע דרך כל זמן ובמרחב . . . אבל לכל אחד מאיתנו נשמה מנצנץ. וכאשר אנו מודעים לקסם שלנו, החיבור שלנו לאלוהי, אז כל שיח, כל הסנה בוער באש.

אנחנו הם אלה יפים, ארה"ב, הזדקנות ואנשים מכוערים. אנחנו עוברים דרך חיים, העיניים שלנו מושפלות, טביעה באכזבה. לחמניות הערפל ב. אנו נושמים האור האלוקי. השנים ליפול משם, אנחנו צבעוניים וזוהרים וקסומים.

וכאשר אנו נושפים . . . אנו נושמים את כוכבים.