פעם מישהו ניגש לשולחן האוכל שלי והבטא “הכל יפה”. אני מניח שאולי הם התכוונו לנרות או לאוכל או לצלחות או למפיות או לשקיעה או לחום או, אוֹ….
כל אחד מהדברים הרבים שעלולים להיראות בעיני אחד יפה או שאחר לא ממש שם לב אליו. הכל היה יפה.
ככל הנראה.
אני לא יכול לכל החיים להוציא את המילים האלה מהראש שלי. עכשיו כמה שנים מאוחר יותר אני חושב 'הכל יפה', הכל יפה'. זה לא יפה בעולם שלי כי אני צריך לעשות הכל יפה אבל כי זה בדיוק איך הידיים והלב שלי עובדים — אני עושה דברים.
יפה או לא, אני פשוט עושה את זה.
אבל בשביל שאוכל ונר ומטבע ינצנץ צריך לֹא להיות נר ומטבע ונוצץ.
צריך להיות רק אנחנו. כי גם אם אין ניצוץ…
גם אם אין מטבע…
ואז יש עדיין חיים. והחיים על כל צורותיהם יפים.
וגם כשהחיים לא יפים הם עדיין יפים.
בכיעורו הוא יפהפה. אבל אה, שמעת אותי אומר את זה בעבר.
במילים אחרות.
החיים כשלעצמם הם אלוהים אדירים.
בלי כל הפאר — ונסיבות.
החיים ברגעים הכי שקטים שלהם — ובלתי נראים — הוא היפה מכולם.
הדמות של שון פן בסרט חייו הסודיים של וולטר מיטי, לעניות דעתי, אמר את זה הכי טוב כשהכריז — במילותיו האמיתיות של ג'יימס ת'רבר:
“הדברים היפים ביותר אינם מבקשים תשומת לב.”
ואם אתה חושב על זה ככה אז אתה יודע, יוצאים לעולם, אל השקט והאנשים השקטים והשקט הכל — זֶה
הכל יפה.