לפני כמה שנים, כאשר היה לי אימון אטלנטה, איש בא לראות אותי שהיה זמר…
סוג של ידועה בציבור בחור — כבר בעסק כחמישים שנים.
נגע ללבי סוג של שהוא בא לראות אותי. שאלתי אותו…איך מצאת אותי? הוא אמר — הסתכלתי באינטרנט — אני בגוגל "הטוב ביותר".
אה, חנופה, חנופה.
אז עכשיו הוא נמצא במשרד שלי.
כמה שאני מתאמץ לפעול כ באופן מקצועי כפי שאני יודע איך לאחר כמיליון שנים בפועל,
אני מועד על המילים שלי.
אני מודע לעצמו.
עכשיו אנחנו נמצאים בחדר הטיפול.
שמתי מחטי דיקור בגבו.
בפנותו אל יוצא מהדלת, הרגל שלי תופסת על תמיכת שולחן טיפול ואני נופל.
על הקרקע.
על השטיח.
ממש ליד שולחן הטיפול.
ישר על הפנים שלי.
עכשיו, אם היית בבית החולים, בחדר הניתוח, prepping לניתוח….
והמנתח בא לדבר איתך ואז נפל על הרצפה…
ישר על הפנים שלהם….
ובכן….זה יגרום לך לאבד את האמון בהם, תקין?
בשבילי זה היה בושה.
בושה!
מה הפסד של פני (אוקיי, משחק מלים מיועד) הרגשתי (וחוויתי) על ידי נפילה על הרצפה, מול המטופל שלי,….
פנים למטה.
שטוח.
הלוואי שהייתי יכול לומר שזו הייתה הפעם הראשונה שנפלתי.
אוקי, גם, זו הייתה הפעם הראשונה שנפלתי על הרצפה מול מטופל.
זו הייתה הפעם הראשונה שנפלתי על הרצפה במשרד שלי.
אבל זה לא היה הפעם הראשונה שנפלתי.
ובחיים שלי….יש לי נפלתי הרבה.
אני למעוד, אני נופל.
אני מנסה, אני מנסה — אני מביך, אני למעוד.
אני נופל.
אני כבר לא סתיו-אה ארון.
עכשיו כל מה שאתה יודע.
אבל אתה יודע, כולנו הסתיו.
כולם נופלים.
כולם על פני כדור הארץ נופל.
הכוכב נופל, כמו גם.
מסלול עשוי מ נופל בתנועה קדימה.
מסלול עשוי ליפול על הפנים שלך, שוב ושוב.
בושה!
מה שזה אומר הוא — כדי להישאר בשלב שבו אתה אמור להיות בחיים — ביקום, מקיף את השמש, כפי שהיה, אתה צריך ליפול על הפנים שלך שוב ושוב.
כמוני.
לִמְעוֹד, ליפול.
לטעות.
להביך את עצמך מעת לעת.
לפני שנים הייתי מושלם.
אני מצטער לומר שאני כבר לא מושלם, אבל אני מאחל לך שמכיר אותי אז.
זה גורם לנו צנוע.
למעוד.
אני נופל על הפנים שלי בכל יום.
אני מקווה שאתה נופל עליך.
אני חושב על דברים שאמרתי לאנשים שלוואי שיכולתי לקחת בחזרה. לא דרמטי כמו צמח פנים, אבל רק מביש כמו בזיכרונות שלי, ולעתים קרובות אני צריך מחדש לסלוח לעצמי להיות אנושי — בדיוק כפי שאתה אומר, כולנו למעוד!