העיר לוהטת. אנחנו על מספר 15 חַשְׁמַלִית…אנחנו נוסעים למרכז העיר – אנחנו הולכים למרכז העיר. לפי הוראת הממשלה אנשים רעולי פנים. אבל כמה, לצערי, לא.
אנחנו מריחים קפה, עשן סיגריות. מבעד לדלת הפתוחה אנו רואים מוזיקאי יושב, מנגן סקסופון סופרן. האוויר דומם.
הצליל נושא.
יש מסעדת פיצה – מסעדת פיצה, אַחֵר, ואז אחד אחרי השני...ואז אחד אחרי השני.
ריק.
שולחנות ערוכים.
בהיכון ל ותיירים…תיירים.
ויש המון תיירים. כמה שראיתי אי פעם, למעט ב נטלי.
וזה יום רביעי.
כיאה, במילאנו זה היום של הרמס.
מרקולדאני.
מול הדואומו האיקוני יש הידראנגאה עלי אלון עכשיו עם פרחים בצורת מחטניים. וגם תמרים. הירוק מרכך את המראה של כל הבטון, אני חושב. כמובן שיש לי דעה בנושא.
אנחנו עושים כרבע שעה של קניות. אנחנו הולכים בסמטה צדדית כדי להימנע ותיירים. אה, אני רואה את העונה הבאה כבר בחלון של פראדה. צווארון גולף מצמר חום, משולב בחלון אחד עם מכנסיים טכניים אדומים עגבניות ובשני עם מכנסיים זהים בכחול צהבהב.
יפה.
אנחנו הולכים מאחורי הבניינים, דרך משאיות המשלוחים. כל דבר כדי להימנע מההמונים. אנחנו בוחרים בדרכנו חזרה לחשמלית.
אנחנו חוזרים להפסקה.
אני מביטה מהחלון על גגות העיר. החלון - זה כאילו העיר פותחת את פי האור שלה, במטרה לבלוע אותנו.
בין הדברים שאני לומד להבין זה שזה בסדר לנוע קצת יותר לאט במהלך היום שלי.
בין הדברים שלעולם לא אבין הוא למה זה בסדר שיש רק רווח אחד עכשיו במקום שניים, בעקבות נקודה בסוף משפט.
לאחר מנוחה אנחנו הולכים לקבלה. כל כך הרבה עמיתים. אפשר לשמוע באשכולות אנשים שמנסים להיזכר כמה שנים זה בוטל ונקבע מחדש. מספרים מי חלה.
מי הלך לאיבוד.יהי זכרם לברכה.
יהי זכרם לברכה.
מנקה את הערפל של כמה שנים מול עיניהם כדי להגיב על השמחה של להיות שוב ביחד.
אנחנו פוגשים עמית של R. אנחנו מדברים על החום. על אודות איטליה. אנחנו מדברים על סירקיוז. על הפלישה לחוף, מבצע בשר טחון. איך אהבנו את הסיפור הזה - איך הוא שינה את מהלך המלחמה והשיק את קריירת הכתיבה של אותו קצין בריטי צעיר, איאן פלמינג.
כולם שותים לא שפריץ. אני לא שותה, למרות הצבע הכתום היפה של Aperol.
מכיוון שזה יום רביעי, הסנוניות עפות נמוך ומסתובבות.
או בגלל שחם.
אבל הם עפים.
הם מסתובבים, למעלה ולמטה, כמו גורלנו.
מאותגר, מאתגר.
מרגיש כמו זמנים גורליים.
אומרים שכל העולם הוא גשר צר - הדבר החשוב הוא לא לפחד..
אז אנחנו הולכים לחלון ומסתכלים על הירח הוורוד.
אז אנחנו חושבים על פרויקט חדש.
קוקטייל חדש.
ראיתי תקשורת מדע בדיוני - שבה קפטן של כל חללית אומר משהו כמו - "אוי לא - מלפנים יש שדה אסטרואידים"! בשלב זה, בדרך כלל מישהו צריך "לתפוס את ההגה", איזה 'טייס' מנוסה יותר. הם מנחים את הספינה למעלה ולמטה ומסביב - כדי להימנע מהתרסקות באסטרואידים. אם אתה מחשיב, זה לא כל כך שונה מהצלילה והצלילה שעושה סנונית.
למעלה ולמטה ומסביב.
תשקול אם תרצה, זה בקולקטיב שלנו, אנחנו מנווטים בשדות אסטרואידים. כמה אסטרואידים כמו מסעדות פיצה.
כשאנחנו חושבים שהתחמקנו מאחד, אנו רואים אחר. ועוד.
אנחנו צריכים ללמוד לעוף כמו סנוניות, כמו חלליות - כדי להימנע מהתרסקות.
וכמו מסעדות הפיצה האינסופיות האלה ליד הדואומו, השולחנות שלנו ערוכים, מוכן לחלוטין להתקפה - של ותיירים או אורחים מוזמנים — או אורחים לא קרואים.
האוויר דומם.
אנחנו שומעים את הסקסופון. הצליל נושא.
אנחנו מנסים להישאר גמישים.
כי מה שיבוא יבוא.