(היצירה הזו הופיעה לראשונה בוויסקי & מילים, מדיסון, ויסקונסין, אוקטובר 21, 2021 עבור פרויקט הקריאה של מדיסון)

כפי שניתן לצפות בתקופות של שינוי, הייתה רוח חזקה.

והו, איך זה נשף.

הסיפור הזה הוא אישי.

הסיפור הזה אולי זכאי.

אבל זה שלי.

זה לא רק שזו הייתה חתונה.

או חתונה בכחול.

וגם בחוץ, בפארק.

ליד בריכה.

עם אווזים מאיימים ברצינות.

זו הייתה חתונה באוגוסט. חתונה במגפה.

הסערה מגיעה.

אלה החיים שלנו עכשיו.

הוא שאל אותי בהתחלה, בעלה.

האם עלינו לספר לאנשים שאנו מאורסים?

האם עלינו לספר?

כן, כן, לספר למשפחה, אמרתי לו.

החורף היה קשה.

אנשים היו נמוכים, מְבוּדָד.

החדשות המשמחות האלה, אני אומר, יביא להם שמחה.

אנשים צריכים שמחה. הפיצו את השמחה.

כי שמחה היא חוסן, אמרתי.

וכך הם סיפרו.

והשמחה אכן התפשטה.

כמו ריבת פטל.

היינו דביקים עם זה, השמחה.

וכך זה מתחיל בסיפור שהיה חיינו.

סלע, זה נאמר, ברגע שישחררו אותו כדי לרדת במורד הגבעה הוא ינוע מהר יותר ויותר מהר יותר ויותר. וזה קרה.

הכל בבת אחת, נראה, זה היה צריך חליפה. שמלה. עוד סוג של שמלה. זוג נעליים כחולות, זוג מגפי גשם נזרק לתוך המכונית. למטרה טובה.

אוהל, רצפת אוהל. אורות.

שקיות טובות לאורחים - ומסכות לשים בפנים.

ובדיקות COVID - אבל לא, אולי לא.

אבל בייגלה מקומיים ושוקולדים - ומקומי - חיטוי ידיים.

בקומדיה שאף אחד לא יכתוב את אבי הכלה — בבוקר החתונה אומר לאשתו: "הגרון שלי שרוט. אני רץ לוולגרינס כדי לאסוף כמה בדיקות נגיף מהירות. האם אני צריך להביא חבורה לחלק לאורחים?"

בקומדיה שאף אחד לא יכתוב, חושבת האישה: "תן וויליקרים! האם אלו החיים שלנו?" אבל בקול רם היא אומרת, (בקומדיה שאף אחד לא יכתוב) "לא, אתה לא יכול לתקוע את הדבר הזה באף כדי לבדוק את הקורונה במטבח - מול הכלה - והמאפרת. ואלוהים. וכולם."

ובקומדיה שאף אחד לא יכתוב הקהל באולפן יצחק ויתחיל למחוא כפיים.

יכול להיות שזה באמת קרה ואולי לא.

חמותי אמרה לי פעם שבאירועי מחזור חיים כולם תמיד בהתנהגות הכי גרועה שלהם.

אבל לא חלמתי שמי שיש לו את ההתנהגות הגרועה ביותר תהיה אני.

מההתחלה - קצת יותר מארבעה חודשים לפני החתונה אמרה לנו הכלה - הכל צריך להיות כחול.

שמלות כחולות, פרחים כחולים, נעליים כחולות.

שמיים כחולים.

כן — there are urban legends about how many dresses and shoes had to be purchased online and returned until I found just the right ones. There have been epics written by my UPS man and all manner of snacks I had left out for him, beseechingly – yes, sorry – one more pickup.

And thanks.

And next time should I leave you a bottle of wine? Some Cryto? Weed?

The changes that happened in that time were a microcosm of everything happening in our world. Everyone was starting to act like they had been shot out of cannons. Their arms in the air, running for the surf – “I’m out! I’m free!"

Like a blue bird under a blue moon.

Something rare was happening.

But storm was coming.

The wind told us of change.

The changes happened slowly – and then abruptly.

O pandemic wedding. O happy day.

If we were masked it would be a masquerade. But we were vaxxed – it was a vasquerade. I was watchful. Contained.

Aware of the wind and the light and the joy but watchful for loose napkins.

And virus flying about.

Waiting for the flying monkeys to arrive.

With their darkness.

Even in our joy there was brokenness. There always is.

We have to bring that brokenness along with us.

We are beautiful even in our darkness.

I did not join the conga line after dinner.

But I watched.

For days afterwards I wanted to make sure everyone was feeling well.

שמיים כחולים, נעליים כחולות, blue dress, blue guilt.

In heaven there was a battle.

A promise.

One angel, beseechingly – sky daddy – oh sky daddy – hold the rain.

Hold it a little longer.

There is illness and there is loss.

But for one day, one moment.

Five hours – let there be joy.

Oh joy – respite from worry.

Like a crow. Watchful.

Severe storms were predicted. They were named thunder and lightning and separation. We had been told of a shelter nearby. And we had thirty umbrellas. And sake.

the wind blew – oh how it blew.

And our skirts flew about.

And our hair.

And our promises.

The bride reached for my hand.

But the skies held.

O capricious day. O wedding day.

Somehow in times in our lives when we feel less in control, in times of uncertainty, a wedding is a bridge.

A bridge that carries us between two lives — from the land of anxiety & loss to the land of uncertainty. But a bridge is a bridge. A bridge is solid. Or rickety. But it promises a second place on which to land.

With a bridge there is a promise that we can and will move forward.

Planning such an event is a way to fool ourselves into believing that we actually have any control at all – over anything. Because of this, each piece feels significant. We step on the stones that will take us into our future – they are named prosecco, garlic potatoes, sugared almonds, נעליים כחולות. Bubbles to send off the bride and groom into their life together. A satin catapult projecting them into their future.

We were finding joy where we could. On an August afternoon.

In the comedy that no one will write the bartender approaches me and tells me that she has never seen such a happy wedding. She has never even seen a conga line at a wedding, היא אומרת. How is that even possible, אני חושב?

While the world is in flux we sing a song of hope. Hard times call for serious dancing. The joy is in the singing, the dancing. And in the blue.

As the sun sets on the lagoon the garlic potatoes have been eaten. The cake has been cut.

There is laughter and still a conga line.

And the wind has finally died down.

And just as quickly as the day has begun – as the boulder has rolled down the hill it is dark.

And the lights are shining – in the tent.

In their eyes.

And we have crossed over the bridge.

Into our new lives.

In the comedy that no one will write the audience stands and applauds. In the dim light the parents clasp hands and take a bow.

Because even comedies end.

They wipe their eyes.

Loading the now-wilting flowers into the car.

They drive home.