פעם היה ילד בן חמש.
זה היה בקיץ - וכמובן - היו גחליליות.
רב, גחליליות רבות.
הילד הזה, עם אמא שלו ואבא שלו, בילה ערב קיץ אחד במרדף אחרי הגחליליות האלה…ותופסים אותם... ומניחים כל אחד מהם, אחד אחד, לתוך צנצנת גבוהה.
עכשיו...יש את הצנצנת הזו...כמו פנס...מלא אולי בעשרים ומשהו גחליליות.
הרפתקת הילדות הקלאסית הזו גררה אז אמבטיה - ומיטה - ופנס הגחליליות הונח על השידה שלו. היה אז סיפור, נשיקה והדלת הייתה סגורה.
זה היה אולי שלושים דקות מאוחר יותר שהילד קרא...אמא!
כשאמא שלו פתחה את הדלת קיבלו את פניה אולי עשרים או משהו גחליליות... עפו בכל רחבי החדר שלו.
הוא פתח את הצנצנת כדי לשחרר אותם.
איך זה אז, that you gather together twenty little bits of flying light and return them to a jar — or release them into the world?
אתמול, our twenty-seven year old son texted me, asking “mom, what is it that you are going to write about today?
I am writing, אני הגבתי, about darkness. “Wait”, הוא אמר. “There is too much of it in the world anyway…why even talk about it”.
“So”, אמרתי, “I can talk about the light.”
Darkness is a scary creation.
It was originally created to be without end, like light. An unlimited creation, if you will. When darkness was created, God saw that if darkness was allowed to be infinite — like light — then the world would destroy itself. And so he created an end to the darkness.
Listen: I have been in darkness. Most of you have. כשאנחנו בחושך, זה לא מרגיש כאילו יהיה סוף, עושה את זה?
ממש בהתחלה, כשהשמש שקעה בפעם הראשונה, אדם היה מבועת. החושך הפחיד אותו. זה מפחיד אותנו. זה תמיד קרה. האמנו שאנחנו יותר בסכנה בלילה - אולי אנחנו, למעשה.
אבל שמעתי שאלוהים לא נסוג עם שקיעת השמש.
אולי לא תופתעו אם אציע זאת כעת, בעולם שלנו, אנחנו בתקופה של חושך. האפלה של האור, זה נקרא. זמן כזה ראוי לנו לשכב, להתמיד, להיות זהיר.
בעצם, לפי כמה פילוסופיות מסורתיות, בתקופה כזו זה נחשב מסוכן לזרוח בבהירות מדי, להראות את האור שלך. אבל להיות ניצוץ זעיר בדברים הקטנים... זו דרך להמשיך. אנחנו יכולים להסוות את האור שלנו, עדיין זורח.
אולי בענווה נצטרך לקבל שהזמנים הם כך. יש לנו עולם מתפורר ... ואולי הסיבה להחשכת האור - מטרת החושך - היא לזרז את הוצאת האור שכל אחד מאיתנו נושא בסתר.
אור צריך חושך כדי להיראות. גחלילית לא נראית ביום. גיבור לא קם עד שנבל מראה את פניו.
אתה אולי מכיר את הסיפור שכאשר העולם נברא, אלוהים הכניס את כל האור של העולם לכלים ... והטיל על המלאכים לשאת אותם לשמים. כלי האור, כפי שזה נראה - לא היו קלים בכלל - הם היו למעשה די כבדים.
ככל שהם נשאו את הכלים גבוהים יותר ויותר כך הם נעשו כבדים יותר, until at last these vessels slipped from the arms of the angels, falling to earth and shattering into pieces. Millions and millions of pieces.
על פי הסיפור, it is our job, in our lifetimes, to bring the sparks of light back together.
We have work to do.
In a book found buried in Egypt in 1945 it says “There is light within a man of light, and he lights up the whole world. If he does not shine, he is darkness.” And “If you bring forth what is within you, what you bring forth will save you. If you do not bring forth what is within you, what you do not bring forth will destroy you.”
Darkness is — in many ways — an opportunity.
Imagine if you will that we are seeds. We are seeds, planted deep in the ground. Where we are it is safe, חשוך, we are contained. אבל זרעים לא נועדו להישאר בחושך.
אפלטון כתב, "אנחנו יכולים בקלות לסלוח לילד שמפחד מהחושך; הטרגדיה האמיתית של החיים היא כאשר אנשים מפחדים מהאור."
בניגוד לגחליליות, אנחנו לא יכולים לאסוף את הלילה ולהכניס אותו לצנצנת. אי אפשר להסיר את החושך...היא יכולה להתפזר רק על ידי הבאת אור.
על ידי הוספת אור.
איך נוסיף אור? בטח...אנחנו יכולים לצעוד בעצרות ולחתום על עצומות ולבצע שיחות טלפון...אבל זה לא מספיק. עלינו להתחבר עם אחרים... אחד עם השני. באופן אישי. באופן אישי. באדיבות. ובעדינות. נאמר שהחושך בעולם משקף את החושך שבלבנו.
ניצוצות - מעצמם - בנפרד - ייכבו.
אבל לניצוץ מצטרף עוד ניצוץ - ועוד אחד - ועוד אחד, יוצר אור מקיים.
תקופת ההפרדה עצמנו מאחרים חייבת, בהכרח, להיגמר.
בעצם, זה היה מרטין לותר קינג שאמר "החושך לא יכול לגרש את החושך, רק אור יכול לעשות זאת. שנאה לא יכולה לגרש שנאה, רק אהבה יכולה לעשות את זה."
כשאתה מרשה לעצמך להתחבר לאחרים...יש דברים שאתה צריך לצפות להם.
צפו שדברים יהיו שונים בחייכם. צפה לחוש פחד - אתה יוצא מחלון לשמיים - וכשתעשה זאת - דברים ירגישו מוזרים. ואתה תרגיש בהלה.
כמעט אותו סוג של פאניקה, למעשה, שאמא צעירה תרגיש, walking into her son’s room which is now filled with fireflies — in happy chaotic freedom from their jar.
Like taking our first steps…carefully connecting with others and fostering kindness and care.
Brings in light to chase away the darkness.
So again I ask: איך זה אז, that you gather together twenty little bits of flying light and return them to a jar — or release them into the world?
You gather light, you gather fireflies — one by one — and add them to the jar. אדם אחד בכל פעם, one hour, one day at a time. Carefully, deliberately. Sanctifying each and every moment, making every meeting a holy one.
Because each person represents a different face of God.
We can survive this time of darkness. We can get through, with caution, the darkening of the light.
Remember — God does not withdraw with the setting of the sun.
יש לנו את היכולת - ואת האכפתיות - להחזיר את הגחליליות לתוך הצנצנת... ואז בזהירות... לשחרר אותן לעולם.
יידרש מיליונים ומיליונים של ניצוצות קטנים כדי לשנות את הדברים.
כפי שכתבתי בעבר - והאם כמה מכם שמעו אותי אומר...
אנו שואפים את האלוהי - וכאשר אנו נושפים, אנו נושמים את כוכבים.