ויתרתי על פריטי המזווה הנוספים שלנו, הבלנדר שלנו.

אנחנו עד העצם של סבון הזעיר שלנו.

שבעה חודשים.

היו לנו טקסט באמצע הלילה. מישהו שאהבנו מאוד - נעלם. הזמנות שבוצעו. כרטוס.

אני במשרד הספר. היום הוא היום האחרון שלי, אני אומר להם.

אבל הבאתי עוגיות קטנות, ביסקוויטים, לחברים לכיתה והמורה שלי.

אני מסביר להם כי יש לי מוות במשפחה שלי. היום "s היום האחרון שלי, אני אומר. היום הוא היום האחרון שלי.

דמעות זולגות על פניי.

אני שוב מכיתה, אריזת חברה. אריזה כמעט הכל.

זה לא הסוף, אני חושב. מא, מֵעֵין. אבל כמעט.

הוא מגיע, עצוב ועייף. הוא רואה את המזוודות.

נאלצתי הצהריים האחרונים שלי עם עמיתיי היום, אני חושב, הוא אומר.

הוא ניגש לדלפק כדי לסיים את הוויסקי. כדי להמריא מקצה.

הו טוב, אני יכול למחזר בקבוק זה עכשיו גם, הוא אומר.

אנחנו מחליטים לאכול ארוחת ערב על Naviglio Grande. הערב הוא מעונן, קָרִיר.

שנינו, רִגשִׁי. אבל אתה יודע, צער תופס אותו החלל כמו שמחה. זו השמחה שלנו שאנו חשים בשני האובדנים הללו. זו האהבה שלנו, של אותה, של המדינה.

ובדיוק כמו שאנחנו נמצאים על המטוס. אנחנו נמצאים במקום שבו היינו ילדים - אבל עם בית בוויסקונסין ועכשיו - עדיין - דירה קטנה מילאנו.

אבל אנחנו מקבלים כדי להיות עם שלנו.

שלנו.

שעתיים לפני ההלוויה הם כל משחק גשר בחדר המלון שלנו, על המיטה. כדי ליהנות זה מזה, להיות שוב ביחד.

כדי לכבד את הדור שכיום נעלם, מי כל אהבו את המשחק כי. כמו אביהם לפניהם, מי שיחק, כל יום ברכבת. למשך עשרות שנים.

כשהחיים קוטע חיים. כאשר המוות קוטע את החיים. ובכן, הם זהים עכשיו, הם לא?

לאחר ילדינו לעזוב, אחרי כמה המשפחה משאיר לנו לנהוג. יש לנו ארוחת ערב עם המשפחה יותר.

אז טוב להיות ביחד. כולם מדברים עליה, כולם מדברים על איטליה. כולם מדברים על אהובים אחרים שאבדו.

טיסה ארוכה נוספת בחזרה.

תליית כביסה לייבוש נוספת בדירה, אריזה יותר.

בזמן שלא היינו שלנו שוער מרכיבים את המשקפיים החדשים, תספורת.

עכשיו 8.20, אנחנו מחכים המונית בזמן שאיפת הניחוח המשכר של יסמין הטריה מעורבבת עם סיגריות ... מלאתי בתחילת יוני.

הרחוב הומה הורים להפיל את ילדיהם בבית הספר. מכוניות הן בכל לאיזה כיוון.

זוהי שעת עומס.

יש לנו עוד טיסה לתפוס.

כשאנחנו חולפים על פני תחנת המשטרה אנו רואים בכניסה שלו אפופה ורדים - מכל הצבעים.

אני מרגיש שאני רוצה ללמוד בעל פה כל רכבת, כל פינה, כל שיח ורדים חשופים ומלאים. כל גפן יסמין, כל עובד מטבח עישון בבניין שלי.

אני רוצה לשנן את השער הרומי - את Porta Romana - בשעות העומס בבוקר מוקדם.

אני רוצה לזכור את כל הפעמים שאנחנו מהרנו, כשאנחנו נחשפנו בהעירום וכאשר היינו מכוסים ורדים.

כשאנחנו מגיעים לשדה התעופה נהג מונית שלנו אומר לנו "יש-a גדול-א-יום". הוא מחייך חיוך רחב, ולשנייה, אני חושב שהוא עומד לחבק אותי.

יום טוב Siiiiiiiii ... - אני מאחל לו יום טוב.

עכשיו אנחנו עוברים דרך דיוטי פרי. אני אף פעם לא נגמר כאן, בְּדֶרֶך כְּלַל. אני אף פעם לא ממש מבין את הנקודה.

אבל היום, אני צריך להביא כמה מתנות למקום הבא שלנו ... אני בוחר נשיקות שוקולדים עם מסרי אהבה -.

אבל אני באמת נמשך הזיתים, הפטריות פורצ'יני מיובשות, הבשמים בשם לערים איטלקיות. אני נוגע צעיף צהוב. כמובן שאת אוהבת אותו, הוא אמר לי. זה צהוב. ואני לדגום קלן על שם האזור של ליגוריה.

זה לא הטעם שלי, לצערי.

הלב שלי הוא לוחש - “עדיין לא. זה עדיין לא הזמן לעזוב אמיתי ... אבל בקרוב”.

אני קונה את השוקולדים, יריד הבלים איטלקי.

אנו לעלות על המטוס, תָשׁוּשׁ.

שבעה חודשים.