בחודש שעבר הייתה לי הזכות של נוסע לברלין. זו הייתה הפעם הראשונה שלי שם. למרות שעדיין הלכתי עם המקל שלי (aka ורגל-העץ ושמה סמית), ניצלתי הזדמנות עבור (חמש שעות!) סיור רגלי ללמוד על ההיסטוריה של ברלין.

הנה סיפור אחד למדתי.

היינו בחצר בית הקפה של מוזיאון לאמנות — ושם ראינו בגודל בצניעות בשני תחומים מגודרים. בתוך שני המתחמים האלה היו נטועים צרורות של שתילי עץ ליבנה. כאן היה מיצב אמנותי…של עצים לבנים.

במהלך מלחמת העולם השנייה, סְבִיב 1940, ההנהגה הנאצית הבינה שהם רצו לבנות מחנה ריכוז שני — אושוויץ שני…”אושוויץ II”. המקום שבחרו לבניין היה שדה — אחו מלא עצי ליבנה. השם “אושוויץ II” לא מקל — אבל השם הגרמני “ליבנה Tree” הוא “Birken” — ושדה של עצים לבנים מתרגם בדרך כלל “בירקנאו”.

אז למחנה ההשמדה בנה בשדה של עצי ליבנה וכך נקרא “בירקנאו”. יפה, שָׁקֶט, מקום מדהים — נבנה לגז ולשרוף בני אדם.

זה היה לבירקנאו כי עשרת אלפים יהודי ברלין נשלחו.

כאשר במחנה סגור את האפר מן הקרמטוריום פוזרו בשדות. במשך עשרות שנים האדמה הייתה בשפל, מוזנח.

טבע החל לחדש, כטבע נוטה לעשות. בסופו של דבר החלו לצמוח שתילי ליבנה במקום שבו מתו רבים. פעם בירקנאו, שוב ותמיד, בירקנאו.

אמן פולני, לוקאש גלם, רשות קבלה לקחת חלק העצים לבנים אותם מן בירקנאו — לנטוע אותם במקומות שונים ברחבי ברלין — כולל חצר קפה המוזיאון…כמייצב.

כזיכרון.

ליהודי ברלין שאיבדו את חייהם של בירקנאו…בבירקנאו.

הבאת אותם בחזרה לברלין.

הבאת אותם הביתה.

הפרויקט: http://blog.berlinbiennale.de/en/projects/berlin-birkenau-by-lukasz-surowiec-19079