לפני כמה שנים, כששלושת ילדינו היו בני נוער ומעלה, החלטנו לקחת את כולם בנסיעה האייקונית למערב הגדול... דדווד, דרום דקוטה, ילוסטון, גראנד טטון... מהסוג שאתה עושה עם הילדים הגדולים שלך כי אתה יודע שבקרוב הם לא ייסעו איתך יותר אז אתה מנסה להפוך את זה להרפתקה.

הכי ותיק שלנו, עשרים ואחת, הפך לחסיד. ליובאוויטש. הנסיעה איתו הציבה כמה אתגרים: כַּשְׁרוּת, שבת וסובלנות.

החלטנו שחלק מההרפתקה שלנו יכלול קמפינג בילוסטון. דמיין את זה: זה יום שישי מאוחר אחר הצהריים, אנחנו בדיוק הגענו לאתר הקמפינג החדש שלנו — אנחנו מקימים מחנה ושבת מתקרבת.

מעט מידע רקע כאן... אם לא שמעתם על המונח 'עירוב' זה אומר גבול שבתוכו אתה יכול לשאת דברים בשבת. מעין בית 'וירטואלי', הפרדה של המרחב הציבורי מהמרחב הפרטי, כי אתה לא באמת יכול לשאת דברים במרחב הציבורי בשבת אם אתה מחמיר יותר בשמירתך.

בעיר גדולה יותר כמו ניו יורק, המלאכים, נתלה חוט בתוך אזור גיאוגרפי מסוים שנקבע מראש להיות 'בתוך העירוב' שבו אנשים שומרי מצוות יכולים ללכת לבית הכנסת., לבית כנסת – יצירת מרחב פרטי ממרחב ציבורי, כביכול, כדי שיוכלו לשאת דברים.

אתה יודע — .מטריות, מפתחות לבית, — יְלָדִים, קפה — טינה…

כך…

מראש, רוצה שהכל יעבור חלק, אנחנו קטנים תמימים, כמשפחה, חיפשנו ביער מקלות שהיו בגובה חוקי מסוים (עשרים ואחת חקרו את זה וזה לא יכול להיות עצים); הוא הביא חוט עפיפונים מהבית כדי שנוכל לקשור גבול סביב אתר הקמפינג שלנו כדי שהוא יהיה "כחוק", כפי שהיה', מסוגל להביא את הקקאו שלו, היין שלו, המרשמלו שלו, החלה שלו, סידור ו (אהמ, יַחַס) מהמדורה לשולחן, וכו. וכו.

(הערה קטנה כאן...היינו בארץ דובים... אז צריך היה לנעול אוכל, שום דבר בכלל באוהלים. — די מסוכן בהקשר הזה, בעצם).

אז..חזרה לסצנה שלנו לפני השבת. הכנסנו את המקלות לאדמה, קשרנו את החוט ועכשיו אנחנו הולכים למקלחות... השמש הרבה, הרבה יותר נמוך בשמיים.

ונופל.

העירוב הזה היה דבר ממש גדול עבור עשרים ואחת (ועבורנו. הרבה מאמץ, ובעצם, אחד האתגרים הגדולים בכך שהוא נוסע איתנו ומחנה במהלך השבת. No judgement here on my part. We were just trying to make it work. Everybody who has ever been in a family – ever — can appreciate what I mean, תקין?

You do what you have to do to make it work so you can all be together.

So…all clean for Shabbat (if there is such a thing in the deep Wyoming woods) we return to the campsite to find our careful little eruv….rolled up in a little ball of string on the table….sticks stacked against a tree. And next to the string…a citation from the guy upstairs – you know, the Yellowstone Park Ranger:

“Clotheslines are not allowed in Yellowstone because of the elk – their antlers can get entwined in the string. This is a warning. Failure to comply will result in a $500 fine”.

You cannot even imagine what happened next.

The sky is darkening. The eruv is on the table and Twenty-One, our Twenty-One….starts a rebellion. He begins to complain, to scream, to stalk about. He was mad. So mad. Angry that we made him come on the trip, angry that his eruv was gone and Shabbat would not be right.

He began to take his challah into the tent but of course, because of the bears, this endangers all of us, which I believe, in my humble arrogance, I just want to say, may not have been G-d’s intention when G-d said ‘keep Shabbat holy’.

So…we had a bit of a mess.

כמו שאמרתי, עשינו כמיטב יכולתנו. זה היה מאוחר מדי בערב להתקשר לרב בוויסקונסין... זה אפילו אם יכולנו לקבל אות סלולרי. היינו לבד. פתאום המקום הזה, אתר הקמפינג שלנו, הייתה מריבה. מקום החיכוך והמחלוקת. העירוב הוקם פעם אחת...והורד על ידי הסיירים (ו, אפשר לציין — לא על ידי ההורים). מכה בסלע, כביכול, פעם שניה תביא לנו א $500 בסדר - או יותר גרוע.

אז עשרים ואחת לקח את הסידור שלו, ספר התפילה שלו, ויצא בסערה אל האוהל, בלי ארוחת ערב, למיטה גליל.

עד כאן חופשה משפחתית.

עד כאן שבת שלום. אֲנָחָה.

עכשיו למחרת בבוקר...זהו 6 אני. תשע עשרה ואני מטפלים במדורת ארוחת הבוקר. זה קר. השמש היפה זורחת בין העצים. משום מקום אנחנו שומעים (מתנצל מראש על כך) "אוווווווווו" (זה צליל רועד עצמות, במיוחד מטווח קרוב…חפש את זה בגוגל!)….אנחנו מסתכלים למעלה, מצפה לכלת השבת. ויש, אפילו לא עשרה מטרים מאיתנו, באתר הקמפינג שלנו, הוא ענק, אייל זכר ענק עם סט שלם של קרניים עם שתי איילים נקבות. וואו. באמת, וואו. הם מרהיבים. מאוד יפה. מַפְחִיד. אני עובר לאט לאוהל ומדבר דרך קיר האוהל אל עשרים ואחת,…אה, דבש, אולי תרצה להסתכל כאן.

מה שהוא עשה.

יותר מאוחר, אחרי כמה דקות ואחרי שהם נדדו - הוא פתח את האוהל ויצא אלינו, מחייך, אומר 'השם שלח את האיילים לכאן כדי שנדע שהכל בסדר עם העירוב'.

וזה היה זה.