בישלתי באובססיביות במהלך ההלוויה. אם אתה מפסיק, אתה יודע - והסתכל על המסך…ואז האחרים יכולים לראות את הדמעות זולגות על פניך - ואני פשוט לא רציתי את זה.

לא רציתי שהם יקראו את הפנים שלי.

אז הכנתי פאי דלעת. ומרק כופתאות.  

ובגטים.

אוכל מנחם לנחם את הטבח.

זו הייתה הלוויה זום.   האיש הזה שם הוא הבן האמצעי שלו, אמרתי לאמא שלי.

וזה שמדבר - זה כן שֶׁלוֹ בֵּן.

וכך סיפרתי.

וחותכים ירקות.

ואגוזי פקאן קלויים.

והסתיר את צערי.

כשהייתי 7 בן שנה הוא לחץ את ידי וגנב את ליבי. הוא הדגים לי איך שישה מיליון זרעי דשא מייצגים את מספר האנשים שלי שנהרגו - ואיך המשפחה שלי מתה ביניהם.

זה היה כמו לאבד את אבי כל פעם מחדש.

כשהייתי בת שתים עשרה הוא לימד אותי להסתכל מהבמה בחלק האחורי של החדר.

לדמיין, ליד התקרה, הוא אמר - שאתה יכול לראות את המילים – לְהַאֵט, בְּקוֹל רָם, ברור. תאר לעצמך שהם שם. ותעביר את המסר שלך כך - לאט - בקול רם - ברור.

זו הייתה דרך להעביר מסר - ודרך לחיות חיים.

כשהייתי בת שש עשרה רצנו יחד עם עלות השחר - דרך שדות תירס.

כשהייתי בת תשע עשרה הוא כתב לי מכתבים בקולג'.

כשהייתי בן עשרים וחמש הוא טס לקליפורניה כדי לנהל את החתונה שלנו.

אכלנו איתו ארוחת בוקר. הזמנתי Huevos Rancheros. עם תוספת טבסקו, אמרתי.

וואו, הוא אמר, מעולם לא ראיתי כלה אוכלת כך ביום חתונתה.

הוא אמר לי, בטקס החתונה שלנו, שהייתה לי נשמה נוספת.

הוא אמר לחתן שלי שהוא חרוץ.

במהלך השנים הבאות ראינו אותו, מביא איתנו תינוק אחד.

ואז שניים.

ואז שלושה.

כשחלפו עשרים וחמש שנים התקשרתי אליו.

אני מכיר את הקול הזה, הוא אמר. התגעגעתי אליך, חבר שלי.

גם אני התגעגעתי אליך, אמרתי.

וכך קרה שביום השנה העשרים וחמש שלנו הוא התחתן איתנו שוב. הפעם על הדשא שלו.

והפעם מחזיקים את המוטות בפינות החופה שלנו, חופת החתונה שלנו, היו הילדים שלנו.

האם אתה עדיין אוהב רוטב חריף, הוא שאל?

כן, אני אוהב את זה. למה?

לאחר מכן הוא פנה לילדים. כי בכל שנותיי אמא שלך היא היחידה שאי פעם פגשתי שזכתה ל-huevos rancheros עם רוטב חריף במיוחד בבוקר החתונה שלה - ובמשך עשרים וחמש שנה אני מספרת לכולם על "כלת הרוטב החם".

ואז צחקנו. והלכתי לארוחת צהריים.

במהלך השנים הבאות אכלנו צהריים קצת יותר. עצרתי ליד הבית שלו כשהייתי בעיר בשביל זה או אחר. הוא העיר על העבודה שלי והנחה אותי ללמוד מהילדים שלי.

לפני כמה שבועות קיבלתי טלפון מהבן שלו.

אבא בהוספיס. בוא בבקשה.

זה היה ממש לפני עלות השחר כשיצאתי למחרת בבוקר.

נוהג הפעם, שוב דרך שדות תירס.

הגעתי לבית - ישבתי לרגליו.

אהבתי אותך כל חיי, אמרתי לו.

הוא הרים את המצעים.

נשארתי עשר דקות ונסעתי חזרה.

הוא לימד אותי על אור - בעיני אנשים.

הוא לימד אותי על אור - בנפשם של אנשים.

הוא לימד אותי על חרמות ולחימה למען זכויות.

הוא לימד אותי על רצח עם.

הוא לימד אותי לדבר לאט, בְּקוֹל רָם & ברור - וחי את חיי לאט, בְּקוֹל רָם & ברור.

הוא לימד אותי, יותר מהכל, איך להתחבר ולעודד לב ונפש צעירים - איך לעורר השראה ומה לעזאזל לעשות עם נשמה נוספת.

ואיך להמשיך לנוע.

אם תפסיק, אתה יודע - והסתכל על המסך…ואז האחרים יכולים לראות את הדמעות זולגות על פניך.

זכרונו צדיק לברכה - יהי זכרם של צדיקים לברכה.