"העולם, אתה רואה, מאושר יותר אחרי אימת הסערה. שמתם לב שהאמת באה לעולם הזה עם שני פרצופים - אחד עצוב מסבל והשני צוחק. אבל זה אותם פנים - צוחקים או בוכים - כמו ברק מאיר את החושך..." - אייל שחור
בסיפור הבריאה האפי, אומרים שביום הראשון השכינה הפריד בין אור לחושך.
תמונה כל כך יפה - אבל כשחושבים על השמש, ירח וכוכבים עדיין לא נבראו עד היום הרביעי - אז שאליו התייחסו לאור?
כמובן חוקרים רבים, הוגים וחולמים מציגים שביום השני של הבריאה האור האלוהי, האור הרוחני, הופרד מ- כאוס, רשע, ייאוש - צל.
צל קורה כשאנחנו מפנים את הגב לאור.
כאוס, רוע וייאוש קורים כאשר איננו יכולים להתמודד עם האור.
יש האומרים שנדרש אומץ כדי להתמודד עם האור.
נדרשת ענווה כדי לעמוד בשמש.
האור ממלא את כל החושים של האדם. האור עולה על גדותיו.
נהגתי לחשוב, ולפעמים אני עדיין עושה... שכשאתה שוכב מתחת לעץ ואתה רואה את האור מנצנץ מבעד לעצים... מאשר האור הנוצץ הזה הם באמת חורים קטנים שנחרטו במציאות שלנו שדרכם אנחנו יכולים לראות את האלוהי... שהאור הזה הוא כל מה אמיתי. זה חל גם, אַגַב, להשתקפויות נוצצות על המים, טל על קורי עכביש נוצצים בשמש הבוקר והברקים.
דוקר סיכה בחזית שלנו.
דרך מצלמת חריר נוכל להציץ באלוהי - או מגפן אוסף דברים נוצצים המבקשים להיות קרובים יותר לקסם.
יש את ההוגה העכשווי הזה... אברהם יהושע השל. הוא טבע את המונח "תדהמה רדיקלית" כדי לתאר, אני מאמין, צורת החשיבה הזו שכל מה שסביבנו וממש מעבר לו טומן בחובו קסם.
"המטרה שלנו צריכה להיות לחיות את החיים בהשתאות רדיקלית... לקום בבוקר ולהסתכל על העולם בצורה שלא לוקחת דבר כמובן מאליו. הכל פנומנלי; הכל מדהים; לעולם אל תתייחס לחיים כלאחר יד. להיות רוחני זה להיות מופתע".
האם העניין שלנו בכוכבים שאפתני - שהם אתגר לחקור?
האם זה מדעי - ממה הם מורכבים?
האם זה חברתי - האם כולנו לבד ביקום הזה?
או רק אולי... אנחנו מוקסמים ונלהבים מהאפשרות של אור חדש.