זה היה בקיץ ובסתיו שעבר, כשהייתי על הספה שבועות על גבי שבועות, שדייזי תשב לצידי. למרות שאני סופר מפוחדת מההליכון שלי, היא הייתה מטפלת נהדרת, באופן כללי.
כשהתחלתי להסתובב ואפילו לצאת מהבית (!!), היא עדיין חיבבה אותי. יש לנו, אחרי הכל, חברים כבר אחת עשרה שנים.
מתישהו בפברואר, למרות, היא החלה להיעלם במשך שעות בכל פעם. גילינו שהיא מתחבאת במרתף, מונח על המקום האחד הזה על השטיח האחד הזה…ולא בשום מקום אחר. לא הצלחנו לגרום לה לבלות איתנו, אפילו לא לגזר, האהוב עליה.
התחלתי לחפש בגוגל “כשהכלב שלך מתחבא ממך” וגילתה שאולי היא לא מרגישה טוב. לקחתי אותה לרופא לבדיקת דם. אכן, אנזימי הכבד שלה היו גבוהים.
“וואי”, תהיתי בקול, “אני תוהה אם הכבד שלה השתבש מכל האופיאטים האלה שלקחתי”. כֵּן, חשיבה קסומה.
דייזי התחילה קצת תרופות ועבר חודש…חודשיים. כן, היה שיפור בבדיקת הדם שלה. אבל עדיין, כל היום…לא דייזי.
סגרנו את דלת המרתף. לאחר מכן, כשהיינו למעלה, היא הייתה למטה. כשהיינו נכנסים לחדר, היא תעזוב. אני יודע שלא אמרתי שום דבר כדי לפגוע בה.
התחלתי לדמיין איך זה יהיה להיות כלב. לִפְעָמִים, אני שומע, הם יושבים איתך. לפעמים הם אוהבים שמלטפים אותם. לִפְעָמִים, אנשים אומרים…הכלבים שלהם באמת אוהבים להיות איתם. לִפְעָמִים, מדובר בשמועות, הכלבים שלהם באמת אוהבים אותם.
לא שלי, למרות.
חלמתי בהקיץ שנלך ליריד, יד בכף רגל. היא ואני חולקים קונוס — גלידת גזר, כמובן. אנחנו נוסעים בגלגל הענק בשקיעה, מתכרבל בחלק העליון. בחלום שלי אנחנו הולכים לסרט דרייב-אין. היא יושבת איתי מקדימה. אנחנו מתחת לשמיכה. אנחנו צופים: “כל הכלבים הולכים לגן עדן”.
בחזרה למציאות. אני עושה קניות לפסח. אני מתחיל להצטייד במצות. אחר צהריים אחד מלא חרדה (אין כלב ללטף בשום מקום שנראה לעין), אני פותח קופסה. אני מוציא ריבוע.
זה מחליק לי מהידיים, אני צועק “לאווווווווווו”. הוא נופל על הקרקע ומתנפץ.
הכלב שלי, חִנָנִית, מופיע משום מקום, כמעט בפעם הראשונה מזה חודשים.
שלא אכלה מצה לפני כן בחייה, היא מתחילה לאכול אותו מהרצפה. היא יושבת מולי, מכשכש בזנב. היא מצפה ליצירה נוספת.
אני מתנתק קצת, לא מאמין, ולהגיש לה. היא זוללת אותו.
יכול להיות שהיא אוהבת מצות יותר מאשר גזר?
היה לה, למשך חודשיים, נהנית מהתרופות שלה בתוך כיס גלולות בטעם חמאת בוטנים או ברווז. כשאני אומר “נהנה” — אני מתכוון לזה. אבל מצות — עכשיו זה היה בקטגוריה אחרת לגמרי של התרגשות.
פתאום, כשהייתי יושב, דייזי הייתה מופיעה. היא ציפתה למצה.
“אתה רוצה חתיכת מצה קטנה?”, הייתי שואל? עיניה אורו. הזנב שלה כשכש.
על מצה היא חולמת עכשיו, יום ולילה. מי עושה את זה?
עכשיו, רוב הימים היא עוזבת כשאני נכנסת לחדר. כשאני למטה, היא עולה למעלה; כשאני למעלה, היא יורדת למטה.
אבל לפעמים, בהזדמנות, בבקרים, היא תשב לידי. היא תתרפק על הברכיים שלי ותודיע לי שלפחות יש לנו היסטוריה…שהיא אהבה אותי פעם. היא אפילו תעצום את עיניה לרגע כדי שאוכל לטמון את אצבעותיי בפרווה שלה. כן, זה נכון. היא אהבה אותי פעם.
ושאוכל לקנות שוב את האהבה הזו.
עם מצות.
תודה על הסיפור של דייזי!