אני לא מחפש דרמה. אני באמת לא היה.

אבל באותו בוקר הם עזבו אותי ליד השולחן, קורא את העיתון. סיימתי את הפאזל.

עשיתי את הערבוביה. כמעט ולא לקח לי זמן בכלל.

זה היה יום טוב.

דחפתי מהשולחן וקמתי, לשים את כל כובד משקלי על רגל ימין שלי — לא לקבל את העובדה שאני לא יכול להרגיש את זה וזה הרגל שלי ירדה….ועלה על המשטח העליון של הרגל שלי, הפוך. שמעתי סדק.

אני צרחתי.

זרקתי את עצמי על הספה, הרמת הרגל שלי. לקחתי את הטלפון שלי וחיפשתי בגוגל “כיצד ניתן לדעת אם הרגל שלך שבורה”.

ראיתי “להכחיל, נְפִיחוּת….לא יכול לשים משקל על….” במהלך עשר הדקות הבאות ראיתי אותו מתנפח, מְשׁוּנֶה בְּצוּרָתוֹ.

זה היה כחול, כמעט מיד.

בסדר, חשבתי. אני יכול לעשות את זה.

יושב בפיג'מה, לבשתי סוודר.

לבשתי נעל שמאל.

אין צורך להזעיק אמבולנס. פריק. מי צריך את הדרמה?

עצרתי את Uber.

שש דקות, האפליקציה אמרה לי. לוחית הרישוי: “מוּסִיקָה”.

מה הסיכוי, חשבתי?

דידיתי במדרגות אל כביש הגישה. הג'יפ השחור שלו נסע.

הוא אמר — או בן אדם! מה קרה? אפשר לעזור?

הוא עזר לי למכונית. הערתי הערה על ה-Uptown Funk ברדיו — הוא אמר “וואו, אתה באמת יודע את המוסיקה שלך. אתה אוהב מוזיקה?” (הערה: צריך גאון מוזיקלי כדי לזהות את Uptown Funk?)

עכשיו זה נכון כי אני חלק ממשפחה מוסיקלית — אבל אני כנראה לפחות מוסיקלי בין כולם…אבל כשהוא אמר לי “למה אתה נראה כל כך מוכר?” — אמרתי לו שזה בגלל שאני שרה מקהלת האירוע מיוחד העירונית שלו במשך שנים.

אין ספוילרים, למרות. לא הולך להגיד לך את שמו.

אבל הייתי האדם המאושר ביותר בעולם יש אדם המוכשר להפליא הזה הוא שלי. הוא מוזיקאי מחונן, מַלחִין, מַנהִיג.

בַּר מַזָל, מזלי.

הוא לקח אותי לחדר המיון. הוא אמר לי לא לזוז — הוא הלך להביא כיסא גלגלים ועזר לי לתוכו. הוא הסיע אותי לטריאג'. הוא אמר להם שיש לי שבר אפשרי.

הודיתי לו. לקחתי את ידו וברכתי אותו ואת משפחתו.

הוא רכן ונישק אותי על הלחי.

וזה היה רחוק מלהיות מפחיד — זה היה קסם.

ו yep…יש לי רגל שבורה. ו yep, אני לא אמור להפליג בחודשים הקרובים yep, כי הוא מבאס…

אבל הייתה לי הפסקת מזל! (חה, חה)