כשגרנו בסנט. לואי הראשון לימדתי את בית הספר ביום ראשון בגן. בתחילת השיעור, כמו בבתי ספר רבים של יום ראשון, תחילה לקחנו נוכחות ואחר כך אספנו משהו קטן לצדקה.
ביום מסוים העברנו את מעטפת התרומות הקטנה ברחבי החדר. רבעים נפלו פנימה, גרושים, אחד על השני, 'צלצול, צלצול . . . צלצול.’
זה היה תורה של לורן הקטנה. היא מצאה שטר של עשרים דולר בחנות מוקדם יותר באותו שבוע ומסרה אותו ל"אבוד ומצא" של החנות.. לאחר מספר ימים התקשרה החנות להוריה כדי לומר להם שאיש לא טען זאת, ושהיא צריכה לחזור על זה.
שֶׁקֶט, מצחיק, לורן בת החמש לא קנתה ברביות והיא לא קנתה מסטיק בכסף הזה. במקום זאת, היא שמה את שטר העשרים במעטפה הקטנה.
כי זה היה הדבר הכי טוב שהיא יכלה לחשוב לעשות עם זה.
וכשראינו אותה שמה את השטר של עשרים דולר על גבי כל המגרשים, גרושים וניקל, בכתה אמה. אביה בכה.
המורה שלה בכתה (הו כן, זה הייתי אני).
אז. דברים אבודים ודברים נמצאים.
בספר דברים שם דנים בדברים כמו כלות מלחמה ועבירות מוות, יש דיון על לאבד ולמצוא:
“אם אתה רואה את השור או הכבש של חברך שולל, אל תתעלם מזה. אתה חייב לקחת את זה בחזרה לחברך. אם חברך לא גר לידך או שאתה לא יודע מי הוא, אז תביא אותו הביתה והוא יישאר איתך עד שחברך ידרוש זאת; אז תחזיר לו.”
דרך אגב, זה חל על כל דבר שאבד: חמורים, כְּסָיוֹת, ילדים – וגולות. אנו למדים שיש לנו אחריות אינהרנטית על מה ששייך לאחרים.
אנחנו אחראים אחד כלפי השני, והדברים החומריים של זה.
הרשו לי לחלוק עוד סיפור. רב נתקל בשני סוחרים בדרך. הם מוסרים לו אלמת חיטה ומבקשים שיחזיק בה עד שיחזרו. חולפות שבע שנים והסוחרים קוראים לרב בביתו. שואלים אותו, היכן אלמת החיטה שלהם. הוא זז הצידה ומחווה על שתי ממגורות מרחוק.
באותן שבע שנים, הרב נטע את החיטה, היה אכפת לו, קטפו אותו, נטע מחדש, נקצר מחדש וכן הלאה....
נראה כאילו אנחנו לא רק אחראים לשמירת חפציו של אחר - אלא גם לגידולם. מעניין לציין שיש לנו את היכולת - לכל אחד מאיתנו - להיות מנהיג בפעולה... להיזכר בכל פעם אנחנו לוקחים את הזמן לעצור כדי להרהר על סוג האדם שאנחנו, היו ורוצים להיות…
הנה מעבירים לנו הודעה. אנחנו מופקדים על הטיפול אחד בשני. אנו מופקדים על העשרת הקהילה שלנו וטיפוח הרוח של הסובבים את כולנו. אנו מחזיקים בליבנו את התקוות והחלומות והסודות והרגשות של שכנינו, חברים ומשפחות.
הם לא שלנו לשמור, באמת.
התפקיד שלנו הוא רק להיות מודעים לכל זה, ולהחזיק אותו לזמן מה, ולשמור על כל האמון המופלא הזה. זה ממש לא קשור אלינו; אנחנו רק 'הסימניות'; אנחנו משגיחים, קְצִיר, לזרוע מחדש, השקה מחדש עד שהמדהימה של הסובבים אותנו גדלה פי עשרה.
אחרי זה, הגיע הזמן שנחזיר את זה...
החזירו לאחרים את מה שהופקד בידינו - החלק שאחזנו בו - עבורם.
כי לכולנו יש אחריות אינהרנטית: שנדאג אחד לשני.
אז... אנחנו צריכים לחשוב על כל מה שהופקד עלינו. כל מה שאנחנו עושים - כל אחד מאיתנו - משפיע על אחרים, באותו אופן שבו הכאת כנפי פרפר יכולה להשפיע על מזג האוויר שלנו (או לפחות כך אומרים) או שתנועת מפל משפיעה על הכל במורד הזרם.
ויום אחד, עם תנועת נהר החיים, בתחילת שיעור אחד קטן בעיר קטנה אחת, ילד בן חמש עשוי לתת עשרים דולר לצדקה...
... כי זה הדבר הכי טוב שהיא יכולה לחשוב לעשות עם זה.